ימי ימית האחרונים: 35 שנה לפינוי הראשון

"פה היו החולות הלבנים נודדים ועוברים בשריקה, עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר, ובנינו חומה ירוקה: בדקלה, בשדות, בנתיב, באוגדה, חרובית וסופה, בפריגן, בפריאל ובניר אברהם, בתלמי ובנאות סיני… הפתחה שלנו ארץ רחוקה, הפתחה שלנו ארץ ירוקה, הפתחה שלנו ארץ ללא צל, הפתחה שלנו – ארץ ישראל.

"פה בארץ חולית וימית, הקימונו גם עיר וגם כפר, מול הים והחול, בלבן וכחול, יש גגות אדומים למדבר. לא שברו את רוחנו מאז, כל רוחות המדבר הנושבות, כי רוחנו שלנו עודה איתנה, זו הרוח אשר בלבבות…" שורות אלו שימשו כהמנון הבלתי רשמי של תושביה החלוצים של חבל ימית, אלא שאז הגיעה שנת התשמ"ב, בתיהם הפכו לעיי חרבות וחלומם התנפץ לרסיסים.

חמש שנים קודם לכן, אזרחי ישראל נכנסו לאופוריה עמוקה. סאדאת, נשיא מצרים, האויבת המרה והקשה של ישראל, מגיע במפתיע לירושלים ומפריח דיבורים על שלום. "סאלם עליכום", הוא קורא מעל דוכן הכנסת לבגין, מי שהיה מנהיג המחתרת שדגלה בארץ ישראל השלמה, וזה משתכנע.

זה לא קרה ביום אחד, בדרך נדרשו אין סוף שיחות וסיכומים, אבל כעבור שנתיים זה קרה. בגין וסאדאת חתמו על הסכם שלום במדשאות הבית הלבן. אזרחי ישראל צהלו, מנגד, תושביה הישראלים של סיני התאכזבו. בגין ויתר בקלות, לטענתם, על בתיהם והתחייב לפנות את הישובים היהודים מחצי האי.

במהלך שלוש שנים, מאז חתימת ההסכם עד לפינוי הסופי, ניסו התושבים לבטל את רוע הגזרה. הם הסכימו להכול, אפילו להישאר תחת ריבונות מצרית, אך ללא הואיל, ובכ"ח ניסן התשמ"ב, יממה לאחר שישראל ציינה את יום השואה, פונתה ימית, העיר העברית הגדולה בחצי האי שהפכה לסמל להתיישבות היהודית באזור.

משממה לשגשוג

ההתיישבות היהודית בחצי האי סיני החלה שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, במהלכה גדל שטחה של ישראל ללא היכר. מזרח ירושלים, יהודה ושומרון, רמת הגולן וחצי האי סיני. לשם השוואה, שטחו של חצי האי שווה לכ-61 אלף קמ"ר, פי שלושה משטחה של ישראל. חלום ארץ ישראל התממש מול עיניהם הנדהמות של הספקנים ביותר ואלה מיהרו להחיל אותו גם על מדבריות סיני, שטח שלא נכלל בחזון זה. הישובים הראשונים היו היאחזויות נח"ל – נח"ל סיני, דקלה ונח"ל ים. היאחזויות, שמוקמו בנקודות אסטרטגיות, יושבו בידי חיילים במדים, במטרה להכשיר את המקום לבסוף לישוב אזרחי.

הישוב האזרחי הראשון היה מושב "שדות". תושבי המושב היו חברי תנועת הקיבוצים. בשל הקמתו הוזז שבט בדואי שהתגורר במקום, בטענה ל"שיקולי ביטחון". עתירת הבדואים לבג"ץ נדחתה, היו אלה ימים אחרים. ישוב אזרחי נוסף היה הישוב "שלהבת". הישוב הוקם בסמוך לשדות הנפט אַבּוּ רוּדֵס שבדרום חצי האי. ישראל ניצלה את שדות הנפט, שנחשבים לעשירים במיוחד, והפיקה כ-100 אלף חביות ביום. הישוב שהוקם בסמוך נועד עבור משפחותיהם של עובדי הבארות. במלחמת יום הכיפורים ספגו בארות הנפט הפצצות קשות, מתקנים רבים נהרסו ושדות הנפט בערו במשך שבועות ארוכים. תושבי הישוב פונו מבתיהם, ולאחר המלחמה הורשו לחזור רק הגברים שעבדו בבארות. כעבור שנתיים, בהסכמי הפרדת הכוחות עם המצרים, הוחזר הישוב למצריים.

אט אט התפתחו ישובים נוספים באזור, בעיקר באזור חוף הים. הדיונות, האוויר המדברי והים הצלול משכו רבים וטובים להתיישב במקום. מרבית הישובים (13) נבנו באזור חבל ימית, מדרום לרצועת עזה, במטרה לתחום את הישוב הערבי ברצועה. שלושה ישובים נוספים, נביעות, די זהב ואופירה, נבנו לאורך מפרץ אילת. אך כל הישובים היו כעין וכאפס לעומת העיר "ימית", שהייתה לגולת הכותרת של התיישבות.

שבע השנים היפות

סיפורה של ימית מתחיל הרבה לפני שהטנקים הישראלים שעטו במרחביו העצומים של חצי האי. שש שנים לפני מלחמת ששת הימים, החלה הממשלה לשקוד על פיתוח חבל הבשור, ממזרח לרצועת עזה. במרכז החבל אמורה הייתה לקום "עיר הבשור". טובי האדריכלים תכננו את פיתוח העיר, אך אז הגיעה המלחמה הנסית, ששינתה את מפת האזור. משרד הביטחון שינה דיסקט ועבר לפתח את חבל אשכול, אזור שהשתרע מהקיבוצים בצפון רצועת עזה ועד ל"פתחת רפיח" בצפון חצי האי, מדרום לרצועה. לאחר שנתיים וחצי אישרה הממשלה את ההחלטה להקים את העיר ימית, "אבשלום" כפי שהיא נקראה בתוכניות המקוריות, כשבמקביל התנהלו דיונים על הקמת עיר ברמת הגולן שתאכלס 50 אלף תושבים.

במשרד השיכון הוקם צוות מיוחד לתכנון העיר, בראשותו של המתכנן יהודה דרכסלר. הצוות שקד על פיתוח "הריביירה הישראלית". עיר חוף שתאכלס רבע מיליון תושבים ותעמוד בסטנדרטים התכנוניים מהמדרגה הראשונה. העיר הוקמה בהתאם לתכנון המדויק – הפרדה מוחלטת בין תנועת המכוניות לתנועת הולכי הרגל, כשבכל שכונה הוקמה מערכת שבילים בטוחה המחברת בין הבתים למרכז העירוני מבלי לחצות ולו כביש אחד. המרחב עוצב ככזה שמעודד מרחב קהילתי. תשתיות העיר הוסתרו באדמה, צינור מים או כבל חשמלי אחד לא נראו מעליה. העיר טבלה בצמחיה המתאימה לאקלים המדברי, ורצועת החוף נשארה פתוחה ורחבה, מזמינה את תושבי הים להיכנס בכל עת.

כעבור שנתיים, לאחר השקעה אדירה של למעלה ממילון לירות, נכנסו המתיישבים הראשונים ל-250 יחידות דיור שנועדו לאכלס 1,050 תושבים ומבני מסחר וציבור – אולם תרבות, בית ספר, בריכת שחייה, מגרשי ספורט, מרפאה ובית כנסת. אנדרטת עוצבת הפלדה העצומה, שהורכבה מעשרות עמודי בטון ומגדל תצפית בעיצוב האדריכל ישראל גודוביץ, הוקמה אף היא בשולי העיר. עד 1980 הוקמו עוד כ-450 יחידות דיור נוספות. הממשלה יצאה בסדרת מודעות לציבור לבוא ולהתיישב.

"אני זוכר עד היום את המודעה ב'הארץ', עשה לך בית בימית. היה שותף לחוויה – חלוץ ב-1975", מספר אבי פרחן, מי שהיה ראש ועד המתיישבים של העיר. מודעה אחרת קראה: "בוא לימית – עיר שהוקמה על חולות של זהב. נשמח לקבלך כמתיישב בימית, נשתדל לסייע לך בצעדיך הראשונים ובחבלי קליטתך. אולם נרצה כי תטה שכם ותתרום מיכולתך ומכישורך לקידום המקום ופיתוחו".

מודעת פרסום לימית

למקום הגיעו תושבים מכל המגזרים. עולים חדשים מברית המועצות ומארה"ב, יוצאי קיבוצים, דתיים, מתיישבים אידאולוגיים, משרתי קבע באזור סיני ועוד. תעסוקה רבה לא הייתה, מה שהאט במקצת את האכלוס, אבל ע"פ שאיפות המתכננים היו אמורים לקום בעיר נמל עמוק, מתקן להתפלת מים וכור גרעיני שיספק חשמל לכל אזור הדרום. מסביב לעיר הייתה אמורה לקום חורשת ענק, שתכיל כ-10 מיליון עצים, מתוך מטרה שאלה יקבעו את הקרקע החולית וימנעו סופות חול שיכסו את הבתים והגינות המטופחות.

המרחב העירוני המתוכנן, המיקום והאוכלוסייה המגוונת, הפכו את העיר לחממה קהילתית. "חיינו בחופש מוחלט", מספרת מיקה מור, שפונתה עם משפחתה מהעיר. "בימית לא היה מושג של לנעול את הדלתות. היינו חוזרים מהים, משאירים את האופנים בחוץ, בלי לקשור כמובן, ונכנסים בכלל לשכנים. הכול היה פתוח, כולם הכירו את כולם. כולם אכלו אצל כולם, אווירה אחרת".

מיקה היא לא היחידה, דברים דומים נשמעים מיתר התושבים ששוחחנו עימם. מיעוטם סירב לדבר על העבר. "זה מזכיר לי נשכחות ומכניס אותי לדיכאון", התנצלה אחת התושבות, אבל היא מיהרה להעביר מספרים של חבריה, תושבי העיר. 35 שנה לאחר פינוי העיר, והם עדיין בקשר.

"מי שלא גדל בימית, לא יבין זאת", אומר לי גבי. "בימית היה רק בית ספר יסודי, וכשהגענו לתיכון נשלחנו ללמוד בבאר שבע. שעה ורבע נסיעה מימית. את השיעורים היינו עושים בדרך, כשחוזרים ישר לים. תחושה משחררת של חופש, שלווה ורוגע. סגנון החיים הוביל לתחושת אחווה קהילתית חזקה. לא היה לנו בכלל מושג של עדות, היינו כולם ביחד כל הזמן. לאחר הפינוי נכנסתי להלם כשהבנתי שקיים מושג כזה – שסע עדתי". בקצרה אומר לי פרחן, "זה היה ממש כמו הפתגם 'לגור בעיר ולהרגיש בכפר'. קהילה גדולה, מרחבים, ביטחון וקהילתיות. לא היה חסר כלום".
מהבדואים באזור לא פחדתם?

"מה פתאום?!" ממהר פרחן להשיב. "בחבל ימית היה שלום אמיתי, לא שלום של נייר. עד להתיישבות היהודית המקום היה מדבר שממה, בזכותנו המקום התפתח, נוצרו מקומות עבודה ושירותים אזרחיים הגיעו לאזור, כך שבינינו ובין הבדואים נוצרו קשרים עסקיים ואף חברותיים".
פרחן, שבהמשך הקים את הישוב 'אלי סיני' שבצפון הרצועה, מספר שאותה תחושה הייתה בין המתיישבים היהודים ברצועת עזה למתיישביה הערבים, "עד שהגיעו הסכמי אוסלו שנחתמו על ניירות והרסו את הכול". גבי, שבילה את שנות נערותו בעיר, מספר על חוויה דומה, "לא פחדנו מהם, היינו נעצרים לשתות אצלם קפה ותה לא פעם. הם היו די חברותיים. אבל הכול נגמר כשבגין חתם על הסכם השלום. הם הבינו שאנחנו בקרוב נגורש מהאזור והחלו לנהוג אלינו בניכור". למרות זאת הוא מוסיף, "הם אמרו לנו לא פעם, אנחנו מעדיפים שתמשיכו להיות כאן מאשר המצרים".


"סחטני שלום"

האידיליה שאפפה את מתיישבי חבל ימית התפוגגה עם ביקורו של סאדאת בארץ והתחלת שיחות השלום עם מצרים. טרם המראתו של בגין לקמפ דיוויד, שם נוהלו השיחות עם סאדאת בפיקוחו של קרטר, הזמין בגין את פרחן ללשכתו, במטרה לשמוע את חששות התושבים. "לפגישה הבאתי לו מדליה עליה היה חקוק מה שבגין חתם בספר האורחים של העיר כשביקר במקום שנים ספורות קודם לכן, "ימית עיר ואם בישראל תובב"א". בגין הרגיע את חששותינו, ואמר לנו "תחזרו הביתה ותרגיעו את התושבים. אנחנו לא נפנה את היישובים. אם ידברו על פינוי נארוז מזוודות ונחזור מיד לירושלים". בגין, שלאחר בחירתו לראשות הממשלה הבטיח, "עם פרישתי אלך לגור בנאות סיני", לא עמד בשתי הבטחותיו.

פרחן מסנגר על החלטתו של בגין, ומספר כי משיחות שערך עם אנשיו של בגין ועם עזר ויצמן, מי שהיה שר הביטחון באותה תקופה, עולה כי בגין לא שיקר. "בשבוע השני לוועידה היה פיצוץ בשיחות, על רקע התעקשותה של מצרים לעקירת הישובים. בגין החליט לארוז מזוודות ולחזור לארץ, אך היה זה יום שישי והמשלחת הישראלית חיכתה למוצאי שבת בכדי להמריא. במהלך השבת יצאו ויצמן ומשה דיין, שר החוץ דאז, על אופניים לבית המשלחת המצרית, שם שיחקו שש-בש עם סאדאת, תוך כדי שהם משקרים לו שבגין מוכן לחזור לשולחן המשא ומתן. לאחר מכן השניים חזרו לבגין והודיעו לו שסאדאת מוכן לחזור למשא ומתן. מאמציהם נשאו פרי, לאחר שאריאל שרון התקשר לבגין והודיע לו, כי הורדת הישובים לא תסב נזק ביטחוני לישראל".

ערב חתימת הסכם השלום במדשאות הבית הלבן, נסע פרחן למברקיה באשקלון והוציא סכום של משכורת חודשית, 700 לירות, על משלוח גלויות לשלושת המנהיגים, בגין, סאדאת וקרטר. במברקים כתב פרחן, כי אם ההסכם אכן אמיתי וכנה, אל להם להוריד את הישובים היהודים, נסכים לחיות גם תחת ריבונות מצרית. זה לא עזר. תחת מצהלות התקשורת העולמית נחתם הסכם השלום במדשאות הבית הלבן. ישראל התחייבה לפנות את סיני תוך שלוש שנים.

ימית נכנסה לשנים של מתח וחרדה. תושבי העיר נחלקו לשתי מחנות, אלה שנגד פינוי ואלה שהסכימו להתפנות בעד פיצוי הולם. בין המחנות נוצר מתח רב וויכוחים רבים הסתיימו בחילופי מהלומות. פרחן, שהוביל את הקו התקיף נגד פינוי, מספר כי אלה שניהלו מו"מ על גובה הפיצויים גרמו להכתמת כל תושבי ימית, כשכונו "סחטני שלום", "ספסרים" ושאר כינויים מעליבים. לדעתו של גבי, זו בכלל הייתה מניפולציה מלמעלה, במטרה לגרום לתושבי העיר להישבר. אבל המכה הגדולה שחטפה העיר הייתה בעצירת התפתחותה. רבים מתושבי העיר עבדו בפיתוח תשתיות לקראת בניית השכונות הנוספות של העיר וכעת הם נותרו מובטלים. "תאר לעצמך שאתה נשאר בבית מובטל ושכנך יוצא לעבודתו באחד מבסיסי צה"ל באזור. זה לבד מספיק לעורר קנאה ולהרוס את מרקם החיים המדהים של העיר".

מי שעודד את ההתנגדות לפינוי הישובים היה רבה של העיר הרב ישראל אריאל, שאף עמד בראש ישיבת ההסדר בעיר. הרב, שפסק כי חלקים גדולים מחצי האי סיני נמצאים בגבולה של ארץ ישראל, נתן את הגושפנקא התורנית למאבק. "יום אחד מגיע אלי הרב ואומר לי, התחילו לפנות את 'אופירה', אין שם מאבק בכלל, חייבים להקים שם ישיבה", מספר פרחן.

"ירדתי לאופירה, נכנסתי לבתים שתושביהם עזבו והתחלתי להכין את המקום לקראת הגעת תלמידים. לפתע מספרים לי שיגאל גורן, כתב השטחים של הערוץ הראשון, נמצא בישוב. מיהרתי להסתתר, ידעתי שאם גורן, שלא אהד אותנו, יראה את ראש הועד של תושבי ימית באופירה, מרחק שמונה שעות נסיעה מימית, הוא יבין שאני מתכנן משהו. לאחר עזיבתו של גורן, מיהרתי להתקשר לכתב הדרום של הערוץ, שהיה איתנו בקשרים טובים, והודעתי לו תפוס מטוס ובוא לאופירה עם צוות, משהו טוב קורה. על הבוקר הגיע האוטובוס של הבחורים, שהתחפשו לתיירים, בכדי שלא ימנעו מהם להגיע לאזור. כוחות המשטרה הבינו שקורה משהו ובאו לעצור אותם, אבל הם הוציאו טליתות והתחילו להתפלל. 'שחרית', הם אמרו לשוטרים ואלה הניחו אותם לנפשם". תפילת שחרית מספר פרחן, נמשכה עד הערב.

יישובי חצי האי החלו להתפנות ורוחם של תושבי העיר ימית, זו שהייתה גאוותה של ישראל, החלה להישבר. רבים הפסיקו להאמין בעצירת הפינוי וייאוש ריחף מעל העיר. מתנגדי הפינוי הבינו שהם חייבים לעשות משהו, והם עלו לירושלים להפגין מול בית ראש הממשלה. את הכרזות ניסח ועיטר הרב אריאל. כוחות יס"מ שהגיעו למקום עצרו את המפגינים והובילו אותם למגרש הרוסים. במקום לתאי המעצר נלקחו המפגינים ללשכת מפקד המרחב, שהסביר להם, "תראו, אם שניים בלבד עומדים עם שלט מחאה, זו לא נחשבת הפגנה לא חוקית". פרחן מספר כי הם הבינו את הרמז ומיהרו להעמיד משמרת מחאה שהורכבה משני בני אדם בלבד, היתר עמדו מרוחקים.

"63 יום עמדנו שם, כולל ביום הכיפורים, אז ערכנו במקום מניין". משמרת המחאה הופסקה בשל תקרית עם ראש הממשלה. בגין לא היה אז במיטבו והעיתונאים התעניינו במצבו הבריאותי. אחד הכתבים פנה לאנשי משמרת המחאה ושאל אותם מה סדר היום של ראש הממשלה. המפגין מיהר להשיב, "בכל בוקר מגיע פרופסור מרווין גוטסמן, רופאו האישי של בגין, ורק אז יוצא ראש הממשלה ללשכתו". פרסום הדברים הכעיסו את אנשי לשכת ראש הממשלה והשוטרים לקחו את אנשי משמרת המחאה למגרש הרוסים, הפעם לתאי המעצר.

המאבק על פינוי העיר נכשל. "השלום" קסם לתושבי ישראל הרבה מעבר לישוב כזה או אחר בחבל ארץ מדברי בדרום הארץ. מה אתם חשבתם לעצמכם, אני שואל אותם, עדיף הסכם שלום עם המושבעת שבאויבנו, פינוי העיר זה מחיר סביר? "זו בדיחה, ההתיישבות היהודית תפסה שלושה אחוזים משטחי חצי האי. בקלות יכלו להשאיר אותנו בשטח ישראל, אם רק היו רוצים", מסביר לי גבי.

"שלום?!", משיב פרחן, "ברגע שאומרים לתושבים היהודים להתפנות מהמקום זה אומר שלא מדובר בשלום אמיתי". מה לא אמיתי? 35 שנה והשלום עודנו קיים? "זה בדיוק כמו ה'שלום' עם סוריה, ההבדל הוא שבדמשק אין שגריר במצור ושהצבא הסורי לא התחזק בחסות הסכם השלום". פרחן ממשיך לפרוס את משנתו, "אם היינו נשארים, חצי האי היה הופך למקום של שגשוג, התיירות במקום הייתה מזנקת והשלום בין התושבים היהודים לערבים היה מתחזק. רק מה, היו אנטישמים שלא רצו יהודים באזור והצליח להם. מה יש היום בסיני? אזורי תיירות מקרטעים והתפתחות תאים טרוריסטים של דאע"ש".

הבניינים קרסו כמו דומינו

עיתוי יום פינויה הסופי של ימית נקבע לזמן אומלל במיוחד, יום לאחר יום הזיכרון לשואה. חלק מהתושבים שראו את פינוי הישובים האחרים בסיני החלו לנטוש, הם לא רצו לחוות את הפינוי. במקביל, תומכים רבים, חלקם אנשי 'גוש אמונים', הגיעו לעיר במטרה להתנגד לפינוי. חלק ממתנגדי הפינוי התבצרו בגג אנדרטת עוצבת הפלדה המרשימה, חלקם על גגות הבתים וקבוצה קטנה מתומכיו של כהנא הסתגרה בבונקר, תוך שהיא מאיימת להתאבד במידה ותפונה.

"אלו היו ימים מטורפים", מספרת מיקה. "היו כל מיני שמועות שהמצרים סירבו לקנות את העיר בכסף מישראל ולכן התקבלה ההחלטה להרוס את העיר". למעשה, ההחלטה הייתה לפרק את הבתים, שנבנו בשיטה טרומית, ולהעבירם לישובים החדשים שיוקמו עבור המפונים, בדיוק כמו בישובים אחרים בחצי האי. לוח הזמנים הצפוף שישראל התחייבה עליו וההתנגדות לפינוי הובילו להחלטה להרוס את הבתים. עם זאת, כמה מהקירות פורקו והושלכו אי שם בדרום, ומהווים עד היום סוג של אנדרטה חייה לישוב.

"אני זוכרת את עצמי הולכת ברחובות ורואה את הבניינים קורסים כמו קוביות דומינו. התחושה הייתה שהטרקטוריסטים מתחרים ביניהם מי הורס יותר מהר". פרחן עצמו מספר שעד היום לילידיו יש סיוטים מרעש הטרקטורים. "היה זה ליל הפינוי, הכול היה חשוך, נתקו את החשמל בעיר. מסביב לביתנו הטרקטורים החלו להרוס מבנים ריקים וגרמו לנו לחשוש כל הלילה שאולי הם יהרסו בטעות את הבית עלינו".

החיילים עברו בית בית, סופגים נאצות ממיעוט מהתושבים, ממרביתם הם שומעים דברי שכנוע. חלקם פורצים בבכי, אבל ממשיכים בפינוי. מפקד הפינוי חיים ארז שהגיע לבית הרב אריאל כדי לפנות את משפחת רב העיר באופן אישי, נתקל ברבנית ובבתה הפעוטה וזו הטיחה בו: "תסתכל על הילדה, אנחנו נספר לילדה שתגדל שהיה כאן חיים ארז שגירש אותה מימית". ארז, סיפר הרב אריאל לימים, פרץ בבכי ואמר "אני עצמי ניצול שואה ואני מתבייש בדבר הזה ותדעו לכם שבשעה שאני מגרש אנשים ביום, בלילה אני הולך למטה להכין את ההתקפה איך לכבוש את סיני וימית בחזרה".

פרחן, מי שהוביל את המאבק, לא התבצר. "המשכתי את חיי כרגיל. הסירים על הגז, התמונות על הקיר, שגרה. אני דוגל בשיטה שאם הכול ימשיך כרגיל, שום חייל או שוטר לא יהיה לו את הכוח המוסרי להוציא אותך מהבית. הבעיה הייתה שחלק התפנו ברגע שהבטיחו להם פיצוי וחלק חשש והתקפל". לדבריו, אותו דבר היה קורה בגוש קטיף אם 60-70% מהתושבים היו נותרים בבתיהם בשגרת חייהם. "אני זוכר עד היום שצעקתי על צבי הנדל שניהל מו"מ עם הממשלה על גובה הפיצויים למפוני ההתנתקות. הנדל השיב לי, 'זה כמו ביטוח חיים, אף אחד לא רוצה למות, אבל למקרה שחלילה וחס שיהיה פיצוי הגון'. עניתי לו, אז למה לא לעשות ביטוח חיים למדינת ישראל?!"

אומנם פרחן חיכה לחיילים המפנים כרגיל, אך המתבצרים על הגגות קיבלו את פניהם בלפידים, בצבע ובשאר מרעין בישין. סולמות החיילים הופלו שוב ושוב והם נאלצו לשנות טקטיקה. מנופים שהובאו למקום הרימו מכולות מלאות בשוטרים הישר לגגות ואלה הכניסו את המתנגדים אחד אחרי השני למכולה. המפונים הובלו לאוטובוסים שלקחו אותם למרכז הארץ. לחלקם התירו להישאר לכמה שעות נוספות של פרידה מהעיר.

הטרקטורים עטו על כל בניין שפונה ורק הבונקר של חסידי כהנא נותר על תילו. על דלת המקלט תלו המתבצרים שלט בו איימו בהתאבדות והחיילים חששו להביא למותם. "אין לאף אדם או ממשלה את הזכות או התוקף החוקי להעביר, לתת או למכור כל חלק מארץ ישראל לידי שלטון זר. אנו מוכנים להילחם ואף למות בעד ארצנו, אך איננו רוצים להילחם באחינו במדים. הגענו לידי החלטה שלא יוציאו אותנו חיים מפה ולכן החלטנו לשים קץ לחיינו בצורה מכובדת. מקווים שמעשה זה של החזרת שטחי ארץ ישראל לא יחזור עוד לעולם", נכתב בשלט.

לאחר ניסיונות שכנוע מצד חברת הכנסת גאולה כהן שלא יממשו את איומם, פרצו החיילים לבונקר. עם השלמת הפינוי הותירו כוחות צה"ל מאחור שלט בו נכתב בעברית ובאנגלית, "לא נסוגנו. ויתרנו למען השלום".

שבורים ונודדים

סיום הפינוי סימן את התחלת השבר בקרב המפונים. פרחן יצא בצעדה לירושלים ואיים כי יקים מחנה פליטים למפונים באזור מחסום ארז. שרון הציע לו לגנוז את הרעיון ולבנות ישוב ברצועת עזה. פרחן הסכים להצעה. "אלי סיני" נקרא הישוב, טומן בשמו את הגעגוע לחבל הארץ שנעזב מאחור. אלוף פיקוד הדרום משה בר כוכבא, שהגיע לבקר את ראשוני המתיישבים, טען כי ישראל עשתה טעות, כשלראשונה פינתה ישוב יהודי מרצון, "דבר שיהווה פתח לפינויים נוספים". דבריו עוררו סערה, אך כעבור כעשרים שנה הוכח שצדק כשתכנית "ההתנתקות" יצאה לדרך.

המשפחות המפונות שחיפשו לקבל קצת אמפטיה מהציבור, נתקלו בכתף קרה ואף בבוז. "מה אתם בוכים?! קיבלתם מיליונים", הייתה התשובה מצד הציבור הישראלי. "התשובה הזו גרמה לי לא לשתף את חברי בחוויותיי ובגעגועי לימית, כך שנאלצתי להתמודד עם הכאב לבד", מספר גבי. מיקה מוסיפה בכאב, "זו הייתה אמירה מזעזעת, קיבלתם כסף, שבו בשקט. כאילו עם הכסף הזה אפשר לפצות על משהו".

אכן, הכאב היה קשה. משפחות התפרקו, מפונים חלו, מיעוטם אף נאלץ לקבל תרופות פסיכיאטריות והיו אף שנטלו את נפשם. "קח בן אדם, תוציא אותו מהקהילה שלו ותעביר אותו למקום אחר, בלי שום יכולת לחזור להתאחד עם חבריו, בלי אפשרות לראות את ביתו שוב. זה כאב שאי אפשר להכיל", מסביר גבי. הכאב התעצם עם נפילת הבורסה כעבור תקופה. רבים מהמפונים נהו אחר עצתם של יועצי השקעות והשקיעו את כספם בבורסה 'הבטוחה'. כעת נותרו קירחים מכאן ומכאן. "הם לא הבינו כלום, אלו היו אנשי עמל שחשבו לשים את הכסף במקום בטוח, עד לקבלת החלטה לאן ממשיכים".

"המדהים הוא שאותן טעויות שבוצעו בפינוי סיני חזרו על עצמן בהתנתקות", הוא רוטן. "זה לא יאמן שבמדינה בה מדברים על פינוי ישובים באופן תמידי לא חקרו את הנושא לעומק". בלי תמיכה פסיכולוגית, נזרקים אנשים מביתם ומקהילתם אל הנודע. רבים מהתושבים לא מצאו מנוח לכף רגלם, לכל ישוב אליו עברו הם ציפו למצוא קצת מההוויה החברתית של ימית, מהמשפחתיות ואיכות החיים, אך התאכזבו. "עברתי כבר 32 דירות מאז הפינוי", מספרת מיקה. מי שמספק את המשענת החברתית, אלו החברים מאז, איתם עם שומרים על קשר באמצעות הרשתות החברתיות.

לשאלה האם ביקרתם בסיני מאז, הם משיבים בשלילה. "למה?" הם תוהים. "לראות את המקום הפורח שהפך לשממה?!" פרחן מספר כי הוצע לו להתלוות לעיתונאי צביקה אלוש, כשנסע למקום שנה לאחר הפינוי. "הסכמתי, אבל בתנאי שידיעות אחרונות ידאגו להוצאת הויזה. אני לא אלך להוציא ויזה למקום שהיה ביתי". לדבריו, בשגרירות המצרית העניקו ויזה לאלוש ולצלם, אך לו הם סירבו לתת. "הם ידעו על המאבק שלי".

פרחן עצמו גורש שוב מביתו בהתנתקות. שרון, אבי ההתיישבות אצלו היה פרחן כבן בית, החליט לשים קץ להתיישבות ברצועה. פרחן מתעקש שהשבץ המוחי שרוה"מ המנוח קיבל קרה בעקבות ההתנתקות. לא בגלל קללה שמימית, אלא כי שרון לקח קשה את הריסת הישובים. "גם ההסתגרות של בגין הגיעה בעקבות ימית. לתקשורת נוח לספר שזה בגלל מלחמת לבנון, אבל לי אין ספק שבגין לקח קשה את הפינוי. בסופו של דבר", הוא אומר, "ממש כמו סיסמת הבחירות 'רק הליכוד יכול'. העבודה בנתה את ימית, הליכוד הרס אותה".

לצד הכאב וההשפלה הם מדברים גם על השלמה. "למדנו שטרקטור שהורס יודע גם לבנות", אומר פרחן. אבל זו רק השלמה, החלום לחזור לימית תמיד שם. "אנחנו יודעים שזה לא ריאלי, "אבל אם זה יקרה, אנחנו שם. מצדנו עם אוהלים בלבד".

מודעות פרסומת

הרבי של העכברים: יומן מסע מקערעסטיר

קולה המתכתי של אפליקציית גוגל מפות נשמע בחלל הרכב, מצווה בנחישות להמשיך ישר, בשביל המתהווה בין הכרמים האינסופיים. למרות זאת, בן לווייתי מתעקש, "לא זו הדרך לצדיק, אנחנו צריכים לחזור לעיירה". כאן פקעה סבלנותי ופניתי אליו בעצבים, "טרם נולד הצדיק שניצח את גוגל". אך הוא בשלו, "לצדיק לא מגיעים כך סתם, יש מניעות, זה מהיצר". משהו בקולו גרם לי להשתכנע, וחזרנו חזרה במשעול הצר, כל הדרך חזרה לעיירה קערעסטיר או בשמה ההונגרי בּוֹדרוֹגקֶרֶסטוּר. ופתאום זה קרה, בחשכת הליל מתגלה לנו שלט ענק בעברית, "ברוכים הבאים להכנסת אורחים קערעסטיר".

הכול החל עת עורך 'קו עיתונות' התקשר אלי, וצווה: "ארוז תיק קטן, מחר יש לך טיסה להונגריה, אתה הולך לברר את סודו של הצדיק רבי ישעיל'ה קרעסטירער". לשאלתי מה יום מיומיים, השיב העורך. ראשית, עוד חודש, בג' אייר, היארצייט, ושלושים יום קודם החג וכו'. שנית, הגיע המן לברר אחת ולתמיד את סוד תמונתו של רבי ישעיל'ה, שנודעת כמסוגלת לסילוק עכברים, עד שיש המכנים אותו "רבם של העכברים". טוב, אומנם יש צורך להעלות את רשמי לאחר מכן על הדף, ואף אחד לא אוהב לעבוד, אבל טרם נולד האדם שיגיד לא לטיול, ועוד לחו"ל, גם אם הוא ליממה בלבד.

וכך, התארגנתי מהרגע להרגע. בחרתי לי בן לוויה, שהיה לפני אי אלו שנים בציון של רבי ישעיל'ה ויצאנו לדרך. מיד עם הגיענו לשדה התעופה בבודפסט, שמזכיר במראהו תחנה מרכזית טיפוסית, ולא שדה תעופה של עיר בירה מכובדת, החלו  התקלות, ובלשון החסידים "המניעות". אומנם שכרנו כבר רכב עוד כשהיינו בארץ ישראל, אבל הפקיד ההונגרי בדלפק השכרת הרכבים התעקש שיש צורך במסגרת אשראי גדולה יותר, כערבות. כל ההסברים שלנו נפלו על אוזניים ערלות ואנחנו נאלצנו להרים טלפון לחברת האשראי שתגדיל את המסגרת כדי שנוכל לצאת לדרכנו. אם הסבא של הפקיד ההונגרי השתתף בשואה, אני לא רוצה לדמיין מה עשה הסבא של הפקיד בחברת האשראי. שעה וחצי המתנו על הקו, שומעים את המנגינה המעצבנת ואת האזהרה על השיחות המוקלטות, כשכל זמן ההמתנה, בן לווייתי, חסיד תמים, מרגיע אותי, ליטוואק עצבני, "יש מניעות בדרך לצדיק". רק כעת נפל לי האסימון, העורך לא שלח אותי לטיול, זה העונש על האיחורים הקבועים שלי בדד ליין. בסופו של דבר, מישהו בחברת האשראי חזר מהפסקת צהריים, טרח לענות לטלפון, ללחוץ אנטר במחשב, ויצאנו לדרכנו.

230 ק"מ עד לקערעסטיר מורה הגוגל מפות, ואנו יוצאים לדרכנו. אומנם ההונגרים סייעו בשמחה לצורר הנאצי, אבל לפחות הם אומה שמכבדת נהגים בעלי מזג מזרח תיכוני שנוסעים על הנתיב השמאלי. לא נזקקתי להשתמש ולו פעם אחת בצופר הרכב, או להבהב באורות גבוהים לנהג שנתקע על הנתיב השמאלי, כולם פינו את הנתיב, כשרק הופענו להם בקצה המראה.

ככל שחולף הזמן התברר לנו, שאומנם הרכב שנשכר חדיש ומהיר, אבל השמש קצת יותר מהירה, ואם חשבנו להספיק להתפלל מנחה בציון, נאלץ לעשות זאת בצד הדרך, באחד ממאות החניונים שפרושים כל כמה קילומטרים. נהגי המשאיות הביטו במבט מתעניין בזוג החרדים שהחל למלמל כשרגליהם צמודות. המחשבה היחידה שחלפה במוחי, מלבד כוונת התפילה, היא – איפה היה הסבא שלהם בשואה? ורק מאימתה, איני מצליח לכוון כראוי. כן, כל ביקור ביבשת הישנה מעורר אסוציאציות בהקשר למלחמה ההיא, למרות שאישית נולדתי 50 שנה אחרי תום המלחמה לבנים להורים שהספיקו להימלט בזמן.

לאחר שעתיים הגענו. לא לציון, אלא לכרמים של דרום הונגריה. כאמור, הGPS מתעקש שהציון נמצא בין משעולי הכרמים, אך בן לווייתי ניצח. השלט אומנם בעברית, אך ליטוואק שכמוני ממשיך לזלזל, ואני אומר לבן לווייתי, זה שאריות מהיארצייט בשנה שעברה, אין סיכוי שנמצא כאן נפש חיה. שוב, הוא ניצח, הדלת הייתה פתוחה, וריח מהביל של אוכל מהול בקול המון קיבל את פנינו. בשלב זה, גם קטן אמנה שכמוני נאלץ להודות שאנשים מוצאים כאן משהו. איזו סיבה יש, שאיש עסקים מניו יורק, חסידשער מלונדון ובחור ישיבה מבני ברק יגיעו עד לכאן. אמת, על מסעות לקברי צדיקים שמענו, אבל בדרך כלל מדובר במסעות לקבריהם של מייסדי החסידות או שושלת מפורסמת, אבל כאן לא מדובר בחסידות קערעסטיר, שאיננה קיימת, או בתלמידו של הבעל שם טוב. אז מי היה רבי ישעיה התחלנו לברר בין הנוכחים, שהסתכלו עלי במבט של רחמים מהול בזלזול, תוך שהם פורשים את תולדות חייו.

הצדיק רבי ישעיה שטיינר נולד בשנת התרי"ב למשפחה יהודית פשוטה בעיירה הסמוכה לעיר ברדיוב שבסלובקיה. בהיותו בן שלוש התייתם מאביו, ואמו האלמנה הצדקנית שלחה אותו לעיר "ליסקא", אל הרב הקדוש רבי צבי הירש מליסקא מחבר הספה"ק "אך פרי תבואה" ומראשי התנועה החסידית בהונגריה של המאה ה-19. רבי ישעיה גדל וצמח אצל רבו, שחיבבו כבנו, ובשלב מסוים מינהו למשמשו. על פי מעשייה חסידית (שנועדה ככל הנראה להצדיק את המלכת המשב"ק לאדמו"ר) רבו הכריז בטרם פטירתו, שקשה לו ללכת מן העולם, בטרם ראה את תלמידו חביבו מקים בית נאמן בישראל. לאחר פטירתו נישא רבי ישעיה והחל להנהיג את קהל החסידים של רבו. למרות ששמו הפך במהירות למפורסם בקרב יהדות הונגריה, נהג בענווה רבה, והיה חותם על ספריו, "הק' ישעי' בן מו"ה משה ז"ל שהי' משמש בקודש אצל הרב הצדיק מליסקא זי"ע".

למעשה, לא קיבלו את הנהגתו הרבנית יפה, והיו שטענו כי צריך ללכת לבניו של האדמו"ר מליסקא ולא למי שהיה משמשו. לטענת חסידיו של רבי ישעיה הוא שתק לנוכח העלבונות שהוטחו בו.

רבי ישעיה, דבר שבולט בין הסיפורים הרבים, נודע בלבו החם לעם ישראל ואת רוב שעותיו הקדיש לעזרה וסיוע לרבים הפונים. עשירי הונגריה ששחרו לפתחו, תרמו סכומים הגונים עבורו, אך הוא לא לקח פרוטה שחוקה עבור עצמו, ואת כל הכסף העביר לעניים. הוא הנהיג בביתו "הכנסת אורחים", ויהודי הונגריה שעברו באזור, ידעו שאין הם צריכים לדאוג לאוכל ולינה בהגיעם אל הרבי או בעוברם באזור. מהסיפורים עולה כי רבי ישעיה עצמו היה עומד ומגיש את האוכל עבור ההמונים.

מהסיפורים עולה כי היה בעל מידת הסבלנות. לדברי רושמי קורותיו, לא פעם הגיעו לביתו יהודים קשיי יום, ששמעה של הכנסת אורחים הגיעה לאוזניהם, והללו התנחלו בביתו כבני בית ממש. חלק מאותם יהודים, היו כאלה שנטרפה עליהם דעתם ל"ע, ורבי ישעיה התייחס אליהם בחביבותו הרגילה, שמע את צרותיהם וסיפוריהם ללא משוא פנים.

אחד הסיפורים הבולטים, שחוזרים אצל הכותבים השונים, הוא אודות הסנדלר שהביא לו נעליים חדשות, חלף הנעליים הישנות. באותה שעה הבחין הרבי שאחד מעניים שהתגורר בביתו נעליו קרועות, והביא את הנעלים ללא אומר ודברים לאותו עני, כשהוא מזמין מהסנדלר זוג נוסף. הסיפור חזר על עצמו גם בזוג הנעלים הבא, ורבי ישעיה נזקק לשלם לסנדלר מספר רב של פעמים, עד שזכה לזוג נעליים חדש.

רושמי קורותיו אף מציינים כי גם לפני התקיעות בראש השנה, היה עומד וחותך עוגות ופורס אותם עבור הציבור. כששאלו אותו על כך, השיב: הצדיקים הגדולים עוסקים כעת בכוונות, אבל אני יהודי פשוט מתעסק בעניין "לשובע ולא לרזון!" (יש לציין כי למרות שכיום נהוג לערוך ברוב בתי הכנסת קידוש לפני התקיעות, לא מדובר בדבר פשוט על פי ההלכה. עם זאת, יש לציין את דברי 'השדי חמד' בהקשר זה: "שמעתי שיש מקומות אצל אחינו האשכנזים יצ"ו, שביום ר"ה אחר שחרית יוצאים מבהכ"נ ושותים תה וחוזרים לשמוע קס"ת ותקיעות וכו', והיה הדבר תמוה בעיני, אך כשם שמצוה לומר דבר שנשמע וכו', ושו"ר בשו"ת הד"ר (סי' כט אות צח), שהגאון מהר"ש נהג כל ימיו ביום ר"ה, אחר תפלת שחרית, לצוות לאחד חלש לקדש ולהוציא הרבים י"ח, ואח"כ שתה הגאון הנ"ל תה, ונתן לקהל לשתות, ושוב אחר מוסף חזר לקדש שנית, וגם אנן נהגינן הכי אבתריה. וכמה רבנים גדולים נמצאים כאן, ואין פוצה פה ומצפצף וכדאי לסמוך עליהם. [סיכום: בעיני השדי חמד,(רב חיים חזקיה מדיני זצ"ל, נפטר תרס"ה בא"י), מה שנהגו אשכנזים לקדש לפני התקיעות היה חידוש אבל לאחר שראה שנוהגים כך גדולים יראי ה', אף הוא עצמו נהג כן. ש"ח מערכת ראש השנה סימן ב' אות לא).

כמו אדמו"רים רבים אחרים, כותביו קורותיו נתקלו בקושי בקשר להיותו תלמיד חכם, שכן הרבי לא השאיר אחריו כתבים תורניים ובשיחותיו לא הפליא בדברי תורה. אלא שכאן מגיע הפתרון האולטימטיבי – הרבי מוצג כמי שהסתיר את גדלותו בתורה משום ענוותנותו. כך למשל, אחד מכותבי קורותיו מציין  כי "כשהיה עורך את השולחן הטהור, לא היה אומר דברים משל עצמו, אלא היה מקריא מהספר "נועם אלימלך", כלשונו, ללא הוספת שום ביאור". לדבריו, הדבר נבע מענווה, שכן הרבי לא רצה לגלות כוחו בתורה.

בכל מקרה, אין אני יודע לגבי מידת גדלותו בתורה, מה שבטוח שהכותבים חוזרים שוב ושוב ומדגישים את מידת הענווה שלו. כך למשל הם מזכירים כי כאשר נפטרה הרבנית, אשתו הראשונה, והרבי החל לחפש זיווג שני, הציעו לפניו אישה מאחת המשפחות החשובות והמיוחסות של הונגריה, אך הוא סירב לכך. "אני צריך רק אישה פשוטה כמוני", הסביר לשדכן שהעלה את ההצעה. כשאחד מחסידיו רצה להתנדב ולשמשו, הפטיר לעברו, "אין אני מחפש גבאי, אלא יהודי צריך פרנסה שישמשני ואני אשלם לו".

גולת הכותרת של חצרו היו השבתות ובעיקר סעודת המלווה מלכה, אליה נהרו יהודי המחוז. לא אחת נקשרו לסעודות אלו סיפורי מופת. לא פעם, היה נגמר הלחם, או הקיגל תופחי אדמה, אך הרבי היה ממשיך להוציא לחם מן השק וקיגל מן הסיר ליהודים הרבים.

בערבי פסחים היה נוהג בהידור רוב מצוות קמחא דפסחא, והיה שולח יין, בשר, דגים ומצות לעניי האזור ואף לעניים המתגוררים באזורים אחרים, ולא פעם נאלץ לקמץ בהוצאות בני משפחתו וללוות עבור כך כספים רבים.

הרבי עצמו, שכאמור כיבד כל יהודי, כיבד אף את גויי הסביבה, גם את הפחותים שבהם. לשאלת חתנו, מדוע הוא מקדים שלום לגויים, הסביר: "בשלמא יהודים הבאים בין הגויים לפרנסתם חשים את עול הגלות היטב, אך אני שיושב בטח על מקומי, היכן אני מרגיש זאת? על ידי שאני מקדים להם שלום, אני חש בחשיבותם וממילא מרגיש אני בעול הגלות".

מלכודת עכברים

הוא לא הותיר אחריו ספרים או חידושי תורה וגם לא חצר חסידית, אך שמו התפרסם בזכות העכברים, כשתמונתו הפכה לסגולה נגד עכברים. כשבדקתי את פשר העניין מצאתי שני סיפורים שונים, כשבניהם עובר חוט מקשר אחד, עכברים.

לפי אחת הגרסאות, יהודי בעל אסם תבואה גדול, הגיע להתלונן בפניו על שמאות עכברים פשטו על מחסניו, וכל מה שעשה לא עלה בידו. הרבי קרא לשנים מנכבדי העיירה, והקים מושב בית דין מיוחד, שם גזר על העכברים שיעברו לאסם של השכן הגוי, וכך היה.

גירסא אחרת מספרת על כך שיהודי ערק מהצבא ובשל כך נגזר עליו מיתה, משפחתו באה להתחנן לפניו, והוא הבטיח להם שיהיה טוב. ואכן, למחרת כששמש בית המשפט בא לעלות את תיקו של היהודי מחדרו של השופט, הוא גילה להפתעתו כי התיק נאכל על ידי עכברים.

טרם ברור מתי הפכה התמונה עצמה לסגולה ושמירה מעכברים, אך סקר לא מקצועי שהתבוסס על חוכמת המונים, גוגל בלע"ז, מעלה כי התמונה מסייעת. בלא מעט פורומים שונים, כשמעלה מישהו את השאלה, "איך להיפטר ממכת עכברים", תמיד יש אחד שעונה, "מה הבעיה, תלה את התמונה של הצדיק רבי ישעיל'ה קרעסטירער, ותראה ישועות. מניסיון".

הרבי עצמו הסתלק ביום ג' באייר התרפ"ה. טרם פטירתו, השיב לשאלת חתנו, "איך אתה מניח אותנו לאנחות?!", "מי שיבוא לביתי ייוושע".

בשנים האחרונות נגאל הבית של רבי ישעיל'ה, על ידי בני משפחתו, ובמקום הוקמה הכנסת אורחים בנוסח רבי ישעיל'ה. בשר, דגים, סלטים, הכול בהכשר מהודר ו-24 שעות ביממה. בחדרו, שם היה מקבל את האלפים הרבים, הוקם "שול", שם ניתן למצוא מניינים רבים סביב לשעון. די נדיר ביחס לעובדה שהעיירה היא חור לא קטן. בצמוד, נרכש בית נוסף, עבור מקום לינה ליהודים הרבים, כשמקווה מהודרת הוקמה גם היא בסמוך.

כמו הסיפור על היהודי שחי באי בודד והקים שני בתי כנסת, אחד להתפלל בו ואחד שלא להתפלל בו, המחלוקת הגיעה גם לקערעסטיר, וברחוב הוסמך נוסד הכנסת אורחים מתחרה. עיקר היהודים שמגיעים למקום נמנים על הקהילות השונות בחו"ל ופחות מישראל. כך למשל, בהכנסת אורחים, אליה הגעתי בשעת לילה מאוחרת, פגשתי רק שני יהודים מבני ברק, כשכל השאר מארצות הברית או מאירופה, בעיקר לונדון ואנטוורפן.

לשאלת היהודי האחראי על הכנסת האורחים, האם מדובר במקרה בודד או שבאמת יש הבדל. הוא טען לנו כי שמו של רבי ישייע'לה התפרסם בקרב יהודי הונגריה, כך שבארצות הברית ובאירופה, היכן שיש קהילות מסודרות של הונגרים, כחסידי סאטמר וכדומה, שמו פשט גם בקרב יהודים בני עדות אחרות, אך בארץ ישראל אין קהילות מגובשות מספיק של הונגרים, כך ששמו לא התפרסם כל כך. עם זאת, הוא הוסיף לנו, כי בשנים האחרונות ניתן לראות תנועה ערים של יהודים מישראל ביום היארצייט ג' אייר. אחת הסיבות לכך היא רפורמת השמיים הפתוחים, שהביאה לכניסת חברת 'ויז' ההונגרית, שמפעילה טיסות לואו קוסט במחירים מוזלים להונגריה.

בשיחה עם האחראי על ה'הכנסת אורחים', יהודי אזרח ישראל, הוא מספר כי הוא שומע סיפורי מופת כמעט מכל יהודי שמגיע למקום. סיפור אחד שנשאר חרוט במוחי, בשל שמו של בעל המעשה, עסקן בכיר ב"עדה החרדית", הוא אודות כך שניצל מהביורוקרטיה הישראלית כשבא להרחיב את ביתו. לדברי האחראי, "הוא הדליק נר לעילוי נשמת רב ישעיה בן רב משה וכל הבעיות הביורוקרטיות נפתרו במהירות והאישורים והבנייה הלכו חלק".

יש לציין שאנשי ההכנסת אורחים נחמדים מאוד. כשבאתי לצאת מהכנסת אורחים לכיוון הציון, הרי בכל זאת, באתי גם להתפלל קצת, האחראי על המקום הפציר בי שלא לצאת עד שאשבע כהוגן. לאחר הסעודה, הוא הפציר בי לקחת אוכל לדרך חזור. עוגות או מנות חמות של בשר ודגים, שכל מה שנצרך עבור בישולן כמה דקות במיקרוגל. "יש ברכה בכל מה שהיה בחדר של הצדיק", הוא מסביר.

בסופו של דבר הוא מכווין אותנו לציון ומתברר שהטכנולוגיה לא משקרת. הציון נמצא בין משעולי הכרמים המפורסמים של חבל טוקאי, אך לו לא היינו ממשיכים, לא היינו זוכים להגיע להכנסת אורחים, לאכול, לשבוע ולשמוע סיפורים אודות רבי ישעיה.

חשכת הלילה המעיקה, מבליטה את אורות אלפי הכוכבים המנצנצים, כשבלב חולפת מחשבה על הדם היהודי הרב שנשפך באזור. שרידי הקהילה, אודים מצולים מאש, חזרו להתגורר בעיירה לאחר השואה, אך נמלטו לארצות הברית במהפכה שהתרחשה בשנת תשט"ו. לאחר המתנה של מספר דקות, מגיעה גויה מקומית עם מפתח לבית החיים. לאחר שפתחה את השער, סירבה ללכת עד שניתן לה טיפ. נתנו, תוך שהחסיד אומר לי בעברית, כדי שזו לא תבין; "טיפשה, תתפללי על פרנסה על הציון, בוודאי תיוושעי".

חלל הציון מואר באור של מאות נרות, שניכר שהודלקו לא מזמן, ועל הציון ניתן לראות הר עצום של קוויטלעך. אני ובן לווייתי נאלצנו למהר. השעון מתקתק, והטיסה חזור יוצאת בעוד כמה שעות. נסעתי במהירות כל הדרך חזור לבודפשט. די הפליא אותי לראות את הכבישים הריקים, רק באזור עיר הבירה ניכרה קצת תנועה, אבל הרבה פחות ממה שיוצא לי לראות בנהיגה בשעות מקבילות בכבישי ישראל.

 

דברי יואליש: קנאות נוסח קמב"ץ 'העדה'

"ציון, ציון, ציון, הלא תשאלי, הלא תשאלי לשלום אסירייך", השיר הכל כך מזוהה עם שכונת מאה שערים, התנגן שוב ביום חמישי האחרון ברחבי השכונה. רק שהפעם לא בשל אסיר שנעצר בהפגנה למען השבת או נגד הגיוס, אלא לאסיר משוחרר שנעצר בשל "אי דיווח לרשויות המס". לא מדובר בסתם אסיר, מדובר ביואליש קרויס, מי שהוגדר עד למעצרו כקצין המבצעים של 'העדה החרדית'. קרויס שוחרר במפתיע על ידי נשיא המדינה "הציונית", ראובן ריבלין, שהחליט לחון אותו אחרי חודש וחצי במעצר, מתוך חמישה חודשים שנגזרו עליו.

ביום ראשון שלאחר השחרור, עשיתי את דרכי בסמטאות מאה שערים אל ביתו, מתוך מחשבה 'ששלושה ימים אחרי השחרור הבית ההומה יהיה שקט מחגיגות ונוכל לשוחח עמו בניחותא. כמובן שטעיתי. הבית המה מאדם, אנשים מכל המגזרים והעדות נכנסו לברך את האסיר המשוחרר. הנה נכנס אדם גלוי ראש ומיד אחריו נכנס קשיש תושב השכונה, כזה שנראה כמי שיצא מתוך תמונה ישנה. כולם שמחים ומאושרים, ויואליש מקבל את האהבה הרבה בסיפוק, תוך שהוא מחזיק ראש ומתעניין מה עבר עליהם בחודשיים האחרונים, כאילו הם אלו שישבו בכלא.

אולי לקוראים זה נראה הגיוני שאסיר משוחרר יקבל את העולים לרגל בביתו מיד עם שחרורו, זה הזמן להכיר את הבית של יואליש, בית שהפך לאגדי לא פחות מבעליו. שניים וחצי חדרים בהם ישנים 15 ילדים, כשהיד עוד נטויה. לא מדובר בסיפור אגדה של לפני השינה, מדובר בסיפור אמיתי, בדקנו במו עינינו. חדר שינה אחד, סלון שהופך בשעות הלילה לחדר שינה ומטבח. ליתר דיוק, מטבחון, חלל של מטר וחצי ממנו יוצאים בכל יום ארוחות ל-17 נפשות המשפחה ולאורחים רבים, שמגיעים לסעוד את נפשם.

"מעולם לא אמר איש צר לי המקום", משיב יואליש לשאלתי, כיצד הוא מגדל 15 ילדים (בן נוסף התחתן לפני כשנתיים. ח.פ.) בכזה מקום צפוף. אולי הסוד טמון בחצר הכניסה המרווחת, הדבר היחיד שאפשר להגיד עליו בדירה שברחוב חוני המעגל 1 שהוא "מרווח". לילדים צפוף בבית? יופי, רצים לשחק, יש שפע מקום, וכשזה לא מספיק, כל שכונת מאה שערים הופכת למגרש משחקים גדול. הילדים מאושרים, החיוך על פניהם מעיד על כך כאלף מונים.

"חשבתי שצוחקים עלי"

בסופו של דבר, הצלחנו להדביק את קרויס לכיסא, כדי שיספר מה עבר עליו. מדובר בצ'אלמער קשוח, כזה שאינך יודע מתי הוא ציני ומתי הוא רציני, צריך לעקוב אחרי הקריצות בעיניו ולקלוט. תחילה הוא סירב להודות בהתרגשות שבחזרה לביתו. "23 שנים אני נשוי, 16 ילדים, ואף פעם לא יצאתי לחופשה, התקופה בכלא הייתה החופשה הכי ארוכה שלי", הוא אומר חצי בצחוק. עם זאת, הוא ממהר להוסיף, כי לרעייתו ולילדיו הפרידה הייתה קשה במיוחד.

לדבריו, עוד טרם השחרור הוא הרגיש שבקרוב כבר לא יהיה בכלא. "לא הופתעתי מהשחרור. ביקשתי להכניס את הילדים לביקורים, אבל בגלל שאין לאשתי תעודת זהות, לא רצו להכניס אותם. 'אם כך', אמרתי להם, 'תנו לי חופש'. הם צחקו, אמרו 'אין לך תעודת זהות, להכניס אפשר אבל לא להוציא'. מיד אמרתי לחבריי לתא, 'אני כבר לא פה, בקרוב אצא'. גם הם צחקו עלי, אבל הרגשתי שאני צודק".

לשאלה מי בישר לו על השחרור המיוחל, הוא משיב כי "רב שהגיע למסור שיעור תורני, סיפר לי 'ששמע ברדיו שקיבלתי חנינה'". לדבריו, "סיפרתי לו שבשיחה שערכתי עם משפחתי רבע שעה קודם לכם, הם סיפרו לי שאני ואולמרט משתחררים. אבל לא האמנתי להם, חשבתי שהם צוחקים". לטענתו, כשהלך יחד עם הרב למפקד הכלא, הוא השיב להם – "אין שום דבר רשמי". ביום חמישי בשעה שלוש ספרו את האסירים כרגיל, פתאום הגיעו הסוהרים ואמרו לי "יואליש, יש לך שבע דקות להתארגן, אתה עף מכאן".

קרויס ממהר להראות את הקשיחות שלו ומספר בציניות הצ'אלמערית המפורסמת, כי ביקש מהסוהרים להישאר עוד קצת, לפחות עד מוצאי שבת. בהמשך הוא מתקלף קצת, ומוכן לספר על הקשיים. "האמת שהחיים בכלא היו קשים בהתחלה. כל הזמן ספירות, אתה לא מבין מי נגד מי, לוקח זמן. אחרי חודש כבר התרגלתי. בסופו של דבר, לא חוויה נוראה".

"חיפשו אותי"

למעשה קרויס הכיר את תחנות המעצר מההפגנות הרבות בהן השתתף ושאת חלקן ניהל, אבל לראשונה בחייו הוא שהה בבית כלא. "זה לא מקום לאדם חרדי", הוא קובע. "למזלי הייתי באגף התורני. חצי יום חייבים ללמוד תורה, כך שישבתי ולמדתי בשקט בחצי היום הראשון, ובחצי השני הכרתי את האסירים". לדבריו, הוא לא הצליח ללמוד בחצי השני, בו לא מחייבים ללמוד תורה, שכן "האגף התורני במעשיהו נחשב למקום גשמי מאוד טוב עבור החרדים, וכידוע ככל שהגשמיות יותר טובה, הרוחניות פחות, כך שהאגף נחשב לחלש יחסית מבחינה רוחנית".

קרויס נחשב לקנאי גדול, אבל לא רבים יודעים שהוא מקפיד בחומרה על כשרות, וככזה הוא לא מכניס לפיו מה שלא התבשל בביתו, גם אם על האוכל תתנוסס חותמת הכשרות של 'העדה החרדית'. "בכלא", הוא מספר, "אכלתי מצות עם טונה, ירקות ופירות". לדבריו, לא רק שהוא לא הרזה, הוא אף השמין. כמובן שהכול יחסי, קרויס איש צנום להפליא, גם היום.

אומנם זה ישמע מפתיע, אבל קרויס שריצה את עונשו בגלל משחטת עופות, לא אוכל בכלל עופות ובשר, בגלל חשש לבעיות כשרות. את המשחטה ניהל, כך לטענתו, כסוג של גמ"ח עבור קהילתו, ילדיו ורעייתו. במהלך השיחה הוא מתעקש, "חיפשו אותי, בגלל התדמית שיצאה לי. מדובר במשחטה שפעלה כמאה שנה בשכונה והפסידה עשרות אלפי שקלים, לא ראיתי ממנה שקל, ועל מה עצרו אותי? כי לא דיווחתי על ההפסדים שלי". לדבריו, "אני הראשון במדינה שגם שילם רבע מיליון ₪ קנס וגם נגזרו עליו חמישה חודשי מאסר".

"לראיה", ממשיך קרויס בשצף קצף, "יש זמר חילוני מפורסם שהעלים מסים במיליונים והוא קיבל רק ארבעה חודשי עבודות שירות. אחד הנימוקים, 'יש לו שלושה ילדים', זה אבסורד, לי יש 16 ילדים, הפסדתי כסף ולא ויתרו לי. פניתי לפרקליטה ושאלתי אותה; כיצד את רוצה לשלוח אדם כמוני, אב ל-16 ילדים, לכלא. מהיכן הם יתפרנסו? היא ענתה 'כל עבריין טוען את זה'. אמרתי לה: 'ראשית אני לא עבריין. שנית, אם תמצאי לי עוד עבריין עם כל כך הרבה ילדים, אני מוכן להתפשר'".

בחינת התיק המשפטי מעלה כי יש אמת בדבריו, נראה כי ברגע שהמשטרה לא יכלה על קרויס בגלל פעילותו נגד המדינה, היא חיפשה היטב מה להפיל עליו. המשטרה לא המציאה את הגלגל, ממשלת ארצות הברית הייתה שם הרבה קודם לכן, כשעצרה את אל קפונה, פושע שהפיל את חיתתו על ארצות הברית, בשל אי דיווח והעלמות מס. רק שהמרחק בין הפושע הקרימינלי לקרויס גדול מהמרחק הפיזי בין ארה"ב לישראל. למרות זאת, המשטרה פעלה באופן דומה, כשלפני כחמש שנים פשטה על המשחטה שהפעיל בכוחות מתוגברים, כשעשרות שוטרים וחיילי מג"ב הציפו את השכונה הקטנה. כשמסתכלים על ממדיו הצנומים של קרויס, קשה להבין את החשש והסיבה לכוח הרוב שהוזמן לעצור אותו.

לדבריו, המשחטה שהפעיל נועדה עבור המדקדקים בכשרות, שלא סומכים על השחיטה התעשייתית. "המשחטה לא הייתה שלי, אלא שיום אחד הגיעה העירייה וציוותה – להפסיק לשחוט. התחלתי במהלכים להסדרת הרישיון, כשבמקביל המשכתי להפעיל את המשחטה". בסופו של דבר, לאחר עינוי דין מתמשך וחמש שנים במהלכן התנהל משפטו, נגזר על קרויס לשלם חוב של מאה אלף שקל למס הכנסה, 80 אלף חוב למע"מ ו- 50 אלף שקל קנס על אי דיווח, מלבד שבעה חודשי מאסר בפועל, שקוצצו בהמשך לחמישה.

קרויס מתעקש שוב ושוב כי רק הפסיד מפעילות המשחטה. "ההוצאות עלו על ההכנסות. בנוסף, אנשים רבים היו מגיעים, לוקחים עופות ואומרים שישלמו בהמשך, לא ביקשנו מהם, פעלנו כמו גמ"ח". לדבריו, "בשונה ממה שהציגו את זה, אין לי שום אידאולוגיה לא לשלם. כסף אנחנו לא לוקחים מהמדינה, אבל לשלם? מה אכפת לי, אני חושב שהמסים שלי מגיעים למוסדות התורניים שכן לוקחים כסף מהמדינה – מיר, חברון ועוד".

לתחושתך, חיפשו אותך?

"כן, יום אחד ערוץ 10 הדביקו לי בתקשורת את התואר 'קמב"ץ העדה החרדית', הם היו צריכים כותרת לשם שלי, כי הייתי מתראיין בשם העדה, מאז לא הצלחתי להפעיל את הקשרים שהיו לי קודם לכן, כי עבדתי עם אנשים מתחת לקרקע, וגם התחילו לחפש אותי. ניסו בכמה צורות, בסוף נפלו על משהו. אפילו בית המשפט קבע כי 'הנאשם לא פעל בגין בצע כסף'".

תמיכה מפתיעה

מיד לאחר גזר הדין החלו רבים לקרוא לשחרורו ממעצר. במפתיע, לקריאה הצטרפו רבים מהמגזר הדתי לאומי והחילוני. קרויס זכה לכתבות אוהדות בערוצי הטלוויזיה והעיתונים החילונים, ואף הורם קמפיין רשת בשם "כפרה על יואליש" לגיוס הקנס שהושת עליו. הופתעת? אנחנו שואלים. "לא, אנשים הבינו שהמעצר שלי בעייתי".

האמת, שזה קצת יותר מזה. למרות כל הקנאות, קרויס מארח רבים בביתו. לא שואל למעשיהם ולא מודד את דתיותם. כך למשל, כשהיה בבית הכלא, פרסם חייל חרדי שקרויס סייע לו בעשרות אלפי שקלים. כאמור, גם במהלך הריאיון נכנסו ויצאו אנשים מכל קצות הקשת. לשאלתנו את אחד האורחים, אדם גלוי ראש, מה הוא עושה כאן, הוא משיב: "יואליש הוא אדם נחמד, הוא עזר לי להכיר את ירושלים, אין עוד הרבה אנשים כאלה".

אחרי שהקמפיין נגד מעצרו המוקדם כשל, החלו תומכיו להרים קמפיין למען קיצור עונשו. בין אלה שקראו לנשיא לחון את קרויס, היה איש הציונות הדתית, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', שפנה לשרת המשפטים שקד בנושא. "יואליש קרויס הוא המקרה הכי ברור של אדם שנפל, טעה ובשל הנסיבות הקשות המעוררות רחמים אצל כל בר דעת, הוא חייב לקבל חנינה", נימק הח"כ הדת"לי, "קרויס צריך לקבל חנינה לאלתר. זה המקרה הקלאסי שלשמו נוצר מוסד החנינה. איש חסד שמעד, אבל זה המקום למידת הרחמים".

עוד הצטרפו לקמפיין: מזכ"ל מרצ מוסי רז, פרופ' חביבה פדיה, משוררת וסופרת שהובילה את המהלך, ד"ר חגי אגמון שניר, יו"ר 'לב מלכה' אהרן אברמן, יאיר לוי מאתר 'פלורליסט' וכתבי הדתות לשעבר של YNET ו'ידיעות' נטע סלע וניסן שטראוכלר.

כאמור, המאמצים נשאו פרי, ונשיא המדינה העניק את החנינה המיוחלת, בטענה כי "קרויס אב ל-16 ילדים, ואשתו צפויה ללדת בימים אלו. החלטת הנשיא ניתנה בעקבות המצוקה המשפחתית הקשה אשר מטעמי צנעת הפרט לא ניתן להרחיב בה". עוד הוסיף הנשיא כי "יצוין כי בית המשפט קבע כי בהפעלת המשחטה, הפונה לא פעל מתוך בצע כסף, אלא מטעמים אידיאולוגיים – דתיים".

עם שחרורו התקשר קרויס לח"כ להודות לו. לדבריו, "סמוטריץ' אמר לי שזה לא קשור אליו. היו כל כך הרבה אנשים שפעלו מאחורי הקלעים. כך למשל, שמעתי ששלחו לריבלין עשרות מכתבים".

נאמן להשקפתו הקנאית, קרויס לא ממהר להודות לנשיא. "הוא קלט שזה מאסר בעייתי ועשה משהו שהוא היה חייב לעשות, המדינה הכניסה אותי והמדינה הייתה צריכה גם לשחרר אותי, ואחרי הכול, ריבלין הוא גם צ'אלמער". בהמשך, משיל קרויס את מעטה הקנאות שלו, ומודה כי הוא חושב לשלוח לנשיא ספר עם הקדשה. לא סתם ספר, אלא את ספרו "משנתו של רבי עמרם", עיבוד לשיחות עם הקנאי רבי עמרם בלויא ז"ל, במהלכן חשף את משנתו האידאולוגית. לדבריו, המהדורה הקודמת, שיצאה לפני כחמש שנים, כבר אזלה מן השוק, ומיד עם הדפסת המהדורה החדשה הוא ישלח עותק עם הקדשה לריבלין.

בשבוע האחרון שר החקלאות ביקר אצל הגאב"ד וחבר מפלגתו פעל למען שחרורך, משהו עובר על 'העדה החרדית', התקרבתם לציונות הדתית…

"שטויות", הוא ממהר להשיב, "אורי אריאל הוא לא הראשון, פשוט עכשיו זה הפעם הראשונה שהתמונות יצאו החוצה. צריך לשאול את מי שהוציא את התמונות, למה הוציא אותן". קרויס ממהר להסביר כי הביקור נועד בשל רצונה של 'העדה החרדית' להפסיק עם הזריקות לעופות, מה שמצריך את אישור שר החקלאות הפועל בנושא. כמי שהיה אחראי על השחיטה בעדה, הוא ממהר להתנצל שאינו בקיא כעת בפרטים בעקבות מעצרו, "אבל כבר ביום חמישי רצתי לגאב"ד בנושא".

ראית מה שכתב עליך העיתונאי אבישי בן חיים: "ברכות ליואליש קרויס נעים הפנים, רעייתו היקרה וילדיו החביבים על החנינה. ועוד ברכות ליואליש קרויס האנטי ציוני (מגדולי שונאי ישראל שפגשתי בחיי) על כך שלא נולד חרדי-ספרדי. כי אם הוא היה ש"סניק – בחיים הוא לא היה מקבל חנינה"?

קרויס צוחק רגע, ומשיב, "נו, לצערי אני לא מצביע בכלל, אבל אם הייתי מצביע ש"ס, הייתי זוכה לאמפתיה גם ממנו". כשאנו מתעקשים שיתייחס להגדרתו כ"גדולי שונאי ישראל", הוא משיב שהוא לא שונא אף אחד, "אבל אנחנו נגד שלטון יהודי בארץ. זה אסור".

תסתכל מה קורה סביבך, בארה"ב אחוזי התבוללות גבוהים, בצרפת האדמו"ר מסאטמר אוסף מיליונים בשביל שהילדים לא ילמדו בחינוך גויי, באנגליה יש מכה של חוזרים בשאלה גם בקרב החרדים. בסופו של דבר השלטון היהודי שאתה כל כך נגדו רק שומר על עם ישראל?

"נו, המצב בארץ ישראל טוב יחסית, רק בגלל שאנחנו נלחמים, תאר לך שאנחנו לא היינו קיימים?!" בנוסף, הוא משיב: "זה לא שאני לא רוצה, שלטון יהודי זה אסור".
לדבריו, למרות ההתנגדות שלהם לשלטון היהודי, זה לא שהם פועלים היום לבצע הפיכה, להחזיר את הבריטים לארץ או את הטורקים. "בסך הכול המאבק שלנו, תביאו לנו מה שהיה לנו לפני שבאתם. בזמן הבריטים ה'עדה החרדית' הוכרה כקהילה, היום אנחנו לא. לדוגמה, המשחטה שהפעלתי, מאה שנה המשחטה פעלה, ולאף אחד זה לא הפריע. אגב, אתה יודע שבניו יורק יש לקהילה החרדית משחטה בתוך אזור מגורים? ראש העיר הסביר כי זה צורך דתי והשאיר אותה, אבל כאן בירושלים, תחת 'השלטון היהודי' באו וסגרו את המשחטה".

כשמדברים על 'העדה' קרויס מתחיל לירות בקצב. "אנחנו דורשים תחבורה בהפרדה, אבל לא נותנים לנו. אתה יודע מה יש בניו יורק? אוטובוסים עם מחיצה! אנחנו את זה אפילו לא מעזים לדרוש. אנחנו יודעים שכאן אם אתה יהודי אותנטי, לא נותנים לך שום דבר!"

בניו יורק זו תחבורה פרטית, לכו תקימו לכם גם…

"זה מה שעשינו לפני 22 שנה, אבל לא נתנו לנו. והיום? החילונים מקימים מיזמי תחבורה ציבורית פרטיים בשבתות ואף אחד לא חושב לסגור אותם".

אתה תדרוש לסגור את הקווים הפרטיים שפועלים בשבתות?

"החילונים הפסידו את ירושלים מזמן, אין ביקוש לקווים שלהם בשבתות, למה לי להילחם בזה?! בתל אביב", מפתיע קרויס, "לא אכפת לנו, זה לא קשור ליהודים בכלל. גרים שם תינוקות שנשבו, לא צריך לדאוג להם".

אז למה אתם מפגינים כנגד חילול השבת בירושלים?

"בעיקרון לא צריך לדאוג לחילונים. הסיבה שאני יוצא להפגין – כדי שאני אתחזק. המחלל שבת? הלעיטהו לרשע וימות".

ולמה אתם צועקים "חרד"ק" לחייל חרדי, גם כדי להתחזק?

"שכל אחד יעשה מה שהרב שלו אומר, ואם הוא אומר לו להתגייס, שיתגייס. אנחנו אוחזים שאסור להתגייס לצה"ל וכך אנחנו מחנכים את הילדים שלנו, ואנחנו מבקשים שחיילים חרדים לא יסתובבו כאן, כי זה מפריע. הילד בא הביתה ואומר – 'אבא, אמרת שזה אסור, אבל ראיתי חייל חרדי'. למעשה", מספר קרויס, "פעם הייתי מארח בבית קבוצות חיילים, אבל כשהתחיל הגזירה של גיוס חרדים הפסקתי".

אבל מה אשם הבחור שהרב שלו אמר לו, למה הוא צריך לסבול אלימות ובריונות?

"99 אחוזים מתושבי השכונה לא אלימים, יש אחוז אחד שמתסיס, והם לא שומעים לאף אחד. בסופו של דבר, מה שקרה שהמשטרה יוזמת פעילות מבצעית בשכונה, והחברה כועסים על הבלשים, לכם הם מרביצים להם. גלעד ארדן לא המציא את הגלגל, לפני כעשור תושבי השכונה ניהלו מאבקים כנגד הקווים הציבוריים שעוברים בשכונה. המשטרה הייתה מכניסה אוטובוס, כשכל הנוסעים הם בלשים, וכשהאוטובוס היה נתקל במפגינים, הבלשים קפצו החוצה ועצרו את המפגינים. נו, ומה קורה היום? אוטובוס אחד לא עובר בשכונה, מה אתה חושב שיקרה בעוד עשור, חיילים חרדים יעברו בשכונה?!"

בסדר, אין אלימות כנגד החיילים החרדים שהם לא בלשים, אבל יש ביזיונות, צעקות חרד"ק, למה?

"תראה, אתה צודק, זה לא פשוט, אבל לא רק במאה שערים צועקים. המשטרה פועלת במאה שערים, כי זה סמל. חייל חרדי שהולך בבני ברק ובאלעד, שתי ערים ליטאיות, יסבול יותר". קרויס ממהר להוסיף כי הוא לא מבין מדוע מי שלוקח כסף מהמדינה לא מתגייס, "מילא אני, אבל אתם?"

לדבריו, כיום 'העדה החרדית' יוצאת פחות להפגנות, יש מספיק מאבקים פנימיים שצריך לבצר את חומות הדת.

נו, הקדמה הגיעה גם למאה שערים, אני סונט ביואליש. "ממש לא, ילדים שלומדים בעדה לא חשופים לאינטרנט, מחשב וכו', אבל צריך להגביה את החומות".

אם החינוך כל כך טוב, איך יש יוצאים בשאלה מהשכונה?

"רובם בנים של חוזרים בתשובה. זו בעיה, מי שלא גדל עם הקודים החרדים ומנסה בגיל מבוגר להתחיל לאמץ שפה נתקל בקשיים. לצערי, אנחנו לא הפתרון בשבילו, הכי טוב בשביל חוזר בתשובה שיישאר איפה שהוא גר ויקים לעצמו קהילה".

יואליש יודע מה המשמעות של ללמוד שפה בגיל מבוגר, הוא התחיל לדבר עברית רק בגיל 16.

את יואליש קשה להרגיז, גם כשאני שואל אותו – האם כשאתם נאלצים לייבא גאב"ד מחו"ל, זה בגלל שמקנאות אי אפשר לצמוח תלמיד חכם, הוא נשאר שליו. דוחה את התזה שאני מציע, וטוען כי "יש הרבה תלמידי חכמים ב'עדה החרדית' שגדלו כאן בשכונה". את הסיבה לייבוא הגאב"דים הוא מנמק בפוליטיקה פנימית. "יש כאן הרבה פוליטיקות, ואנחנו מביאים מישהו מבחוץ כי זה יותר קל ומוסכם על כולם".

לדבריו, כשלמד בישיבה הוא הבין שהלימוד לא בשבילו, והחליט לצאת ולהפגין, לשמור על מתים ושאר פעילויות חשאיות, בכדי להפיג את השעמום. הוא לא מחזיק בתעודת זהות, אבל לא בגלל בעיה אידאולוגיות, פשוט בשל כשל ביורוקרטי הוא לא נרשם במשרד הפנים כתינוק. בעבר סיפר כי "אבא שלי לא רצה שאני אוציא תעודת זהות. הוא פחד שאני אוציא רישיון, שאברח מהארץ. אני גם בן יחיד. יש לי אחות מעלי ואז אני נולדתי. אבא שלי אמר, יצא כזה דפקט — לא עושה עוד. אני אמרתי שאביא 22 ילדים, ואז אולי אחד יצא טוב. בינתיים יש לי 16 והיד עוד נטויה".

כל כך הרבה ילדים, זה לא קשה?

"להיפך, אני יושב כמלך. בהתחלה היה לי קשה, אבל כשהילדים התחילו לגדול, אחד מגדל את השני".

לשאלתנו כמה הוא מוציא בחודש על מזון, הוא משיב: "עדיף שלא לחשבן, כשמתחילים לעשות חשבונות תמיד באות צרות".

לקראת סוף הריאיון יואליש לוקח אותנו לסיור בביתו. הסיור מתחיל במרתף שהכניסה אליו מתוך ארון הספרים בסלון, וממשיך למחסן צמוד לביתו, בו אוגר יואליש אוסף של כ-20 אלף פשקווילים, מתויקים לפי נושא. שמע האוסף האגדי הגיע עד לארכיון המדינה, שסרק רבים מהם. בעלעול אקראי אני נתקל בפשקוויל מבזה שיצא כנגד מרן הגראי"ל שטיינמן בתחילת העשור הקודם. "זה לא 'העדה'", הוא קובע נחרצות.

על הקיר, לצד הפשקווילים הרבים, הוא מחזיק שק. לשאלתי, הוא מסביר ש"עם זה אנחנו הולכים ביום העצמאות, אבל אני כבר לא הולך עם זה".

לסיום, אני שואל אותו על הסיפור הידוע עם רבי עמרם בלויא כשהבריסקר רוב נזף בו: "רבי עמרם אתה ציוני, אתה יודע שהשוטרים היהודים לא יעשו לך כלום, ברוסיה לא היית מעז להפגין כך". קרויס צוחק ועונה: "תמיד מביאים את הסיפור הזה בלי התשובה של רבי עמרם – רבי, הם רוצחים, אבל הם מפחדים מהתקשורת".

יממה לאחר הראיון אנחנו מתבשרים כי ליואליש נולד הילד ה-17, והוא בדרך הבטוחה למלא את הבטחתו לאביו להביא 22 ילדים. מזל טוב!

הכתבה התפרסמה במוסף שבת של עיתון 'כל ישראל' מבית קו עיתונות דתית.

חרדים ולאומיים: ראיון עם עורך עלוני 'קדושת ציון'

יום ירושלים תשע"ז, אולמי תמיר. עשרות אנשים, מכל קצוות הקשת של המגזר החרדי, זורמים אל "האולם העגול", אולם חתונות ביום יום, שהפך לערב אחד לאולם הרצאות, כשאירח את הוועידה הראשונה של ארגון 'קדושת ציון', ארגון חרדי ל"דרישת ציון על טהרת הקודש". מחוץ לאולם נערכת הפגנה קטנה של קנאי ירושלים, שנענו לקריאת ה'עדה החרדית', שיצאה נגד הכינוס, תחת הכותרת "אל תגעו במשיחי". המפגינים אומרים פרקי תהילים, זועקים "גוועלד" ומקנחים בזריקת פשקווילים, בהם הם מזהירים כי "בקרוב תתקיים מלחמה אישית נגד כל אחד מחברי עמותת 'קדושת ציון', עד שהם יחבשו כיפה סרוגה לראשם ולא יבואו מחופשים למחננו".

בתווך, בין המפגינים למתכנסים, עומדים מספר נערי גבעות, בראשותו של בנצי גופשטיין, מנסים להבין האם הצ'אלמער שעושה את צעדיו לאולם בא להזדהות עם מטרות הארגון או שמא בא להתסיס ולהפריע. "הלנו אתה אם לצרינו?" הוא מתוחקר, וכשתשובתו מוצאת חן בעיניהם הוא מורשה להמשיך. לא קלה עבודתם, הלבוש של הבאים לכנס והמפגינים נגדו זהה, וגם מארגני הכנס, שלראשונה נחשפים בפומבי, לא יודעים מי הוא מה.

למרות קולות ההפגנה מבחוץ, בפנים האולם ניכרת התרגשות על פני הבאים. רובם נחשפו לארגון 'קדושת ציון' דרך העלונים הרבים, שמחולקים באלפי עותקים בקרב כל הריכוזים החרדיים. העלונים הפכו זה מכבר לשם דבר, אין כמעט נושא אקטואלי שלא נידון בהם. החל מפרשת משפטו של החייל אלאור אזריה, שירה למוות במחבל פצוע, דרך התייחסות ל"כניעה" של ישראל לטורקיה ועד לכלכלה על פי התורה. כותבי העלון מצטטים לראיה רבנים ופוסקים בעלי שם מדורות עברו, מעוררים את לב הקוראים לנושאים שונים, כלימוד תנ"ך, דיון במשמעות הפנימית של הלכות מסוימות, ומעל הכול – דרישת ציון, ישוב ארץ ישראל על פי ההלכה.

כותבי העלון משתיתים את דרכם על חזון הגאולה של הגר"א ותלמידיו, שעלו ארצה והתייסרו בייסורים רבים. העלון אף זכה לביקורת רבה, בטענה שהוא מחדיר תפיסות לאומיות ואף כהניסטיות למגזר החרדי, ועל כך שכותביו סותרים את ההשקפה החרדית בהקשר למדינת ישראל, השקפה שהגיעה מדבריהם של החזון איש, הבריסקער רוב, הרב שך ואף האדמו"ר מסאטמר. ואם כבר הזכרנו את האדמו"ר מסאטמר, אי אפשר שלא להזכיר את מאמרי הביקורת הרבים בעלון על ספרו 'ויואל משה', ספר בו הוא פרש את משנתו האנטי – ציונית.

בכלל, משנתו של האדמו"ר מסאטמר, שהשקפתו נחשבת לאנטי ציונית ביותר בקרב המגזר, ספגה ביקורת גם במהלך הנאומים בוועידה. כך למשל, הרב יואל שוורץ, אחד הרבנים הבודדים שמזדהים עם מטרות הארגון בפומבי, תקף בנאומו את ספרו של האדמו"ר "על הגאולה ועל התמורה", ספר שחובר לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר שציטט את דברי גדולי הרבנים באותו דור, שראו במלחמה נס, אמר הרב שוורץ, כי "הספר הוא כפירה ממש, השיבו את הקדוש ברוך הוא בכיסא השטן".

"אסור לדבר עם המינים"
מחוץ לאולם, בשולי ההפגנה, ניתן היה לראות ויכוחים בין הבאים למוחים. כמובן שיד הבאים הייתה על העליונה, שליטתם בתנ"ך, בגמרא ובהיסטוריה, גדולה לאין ערוך מזו של המוחים. הם עשו כברת דרך מהמקום החרדי הקלאסי עד שהגיעו לתפיסה זו, הם לא משננים מנטרות עליהן חונכו מלידה, הם 'יודעים' מה הם עושים, מה שגם מסביר את כוח הסחיפה שלהם. בכל פעם שוויכוח נראה שמסתיים בניצחון מוחץ, הגיע אחד המפגינים והכריז בקול "אסור לדבר עם המינים, אפילו להחזירם למוטב", והקהל משיב בזעקות "גוועלד" המסורתיות.

המפגינים שבכל זאת התעקשו להתווכח, נראו אומללים, זה היה נוק אאוט מוחץ. "אתם מדברים נגד התורה!" זעק מפגין צעיר לעבר קבוצת אברכים שעשתה דרכה לכינוס. "מניין לך", השיבו אחד מהם. "הרב שלי אמר לי", ענה. "ורבי אמר לי אחרת", השיבו הלה. "אבל רבי שמע מרבו ששמע מרבו ששמע מרבו, זה ממש דעת תורה". כאן שמע המפגין הנועז הרצאה על מחלוקת רבנים ודרכי הפסיקה, פניו נבוכו, הוא לא ידע להשיב את חורפו דבר. "אבל תראה מה קרה למזרוחניקעס שהאמינו באתחלתא דגאולה", שינה טקטיקה. "אנו איננו רואים ערך חיובי במדינה או בשריה, אנו אוחזים שהם רשעים ארורים, מחללי שבת, בדיוק כמוך", הפתיע האברך הצעיר, והחל מצטט גמרות שונות התומכות בשיטתו, להפתעת המפגין. "אבל אתם אומרים שהיה נס בהקמת המדינה?". "נכון", נשמעת תשובתו של האברך ברמה, תוך שהוא מסביר למפגין שאין בעיה לחגוג נס שנעשה על ידי רשעים, "הרי גם בסאטמר חוגגים את 'יום ההצלה' של האדמו"ר ברכבת קאסטנר", לא צדיק גדול בלשון המעטה. למזלו של המפגין, הקנאי הירושלמי שהסתובב בין המתווכחים וזעק "אסור לדבר עם המינים", הגיע לעזרתו וחילץ אותו ממבוכתו.

תופעה דומה באה לידי ביטוי בעלונים 'ישיב לציון' ו'חמדת בת ציון', צמד עלונים שיצאו במטרה לתקוף את מטרות 'קדושת ציון'. בניגוד למה שנטען היה לחשוב שבאותם עלונים ינתחו את הנושאים שמעלה הארגון מהיבט תורני ויוכיחו כי שיטת 'קדושת ציון' היא טועה, העלונים תקפו את העובדה שאנשי קדושת ציון הולכים בדרכי המזרחי, והביאו את דעת גדולי הדור בעבר נגד הציונות והמזרחי.

ההפגנה של 'העדה החרדית' הייתה קטנה, אך מאחורי הקלעים פעלו מספר גורמים להשפיע על הרבנים שהיו אמורים להופיע בכינוס, שלא להגיע. בין הרבנים שהבטיחו את השתתפותם, אך לבסוף לא הגיעו, ראש ישיבת 'כסא רחמים' הגר"מ מאזוז, והרב יוסף בן פורת. ביטול הגעתו של הרב מאזוז אכזב מאוד את אנשי הארגון, שכן השתתפותו הייתה מעניקה להם גושפנקה מסוימת, אך כנראה להסתכסך עם ש"ס זה דבר אחד, אבל להיות מזוהה עם 'חרדים לאומיים' זה דבר אחר.

התנערות מהחילוניות

ניתן היה לחשוב בקלות שבכינוס שכזה ישמעו דברים על המדינה ועל "החשיבות שבממלכתיות", אך ההתנערות מהחילוניות היא אחד מאבני היסוד של הארגון. לא פלא שהיומונים החרדים הותקפו בכנס על כך ש"דווקא הם נותנים במה לדעות הנוגדות את השולחן ערוך, בכך שהם מפרסמים מודעות לנופשים בחו"ל". כמו כן, נמתחה ביקורת על העולים למירון במוצאי שבת, למרות שהדבר היה כרוך בחילולי שבת מצד השוטרים ונהגי האוטובוס. "את יום אידם (יום העצמאות ח.פ.) הציונים דחו בגלל שבת, אבל מירון, מה פתאום?! הקב"ה הראה לנו וחילוני זכה בחידון התנ"ך. אם לא אכפת לכם מהתורה שלי, אזי יזכה מישהו שלא שומר אותה", נשמע הרב שוורץ טוען בנאומו.

בעיתונות החרדית הכתובה כמעט ולא הייתה התייחסות לארגון או לכינוסו, מלבד עיתון "הפלס", שתקף את התופעה. "ארגון ציוני לאומני מקיים ועידה להפצת אידאולוגיה 'חרדית לאומית'", זעקה הכותרת של הכתבה, שתקפה את הארגון על כך שהוא 'מחדיר דעות פסולות בקרב הציבור החרדי'. ברחוב החרדי נטען שהסיבה לכך שהעומדים בראש הארגון ורבים המשתייכים לו נחשבים לתלמידיו של הגר"ש אוירבך, אך בכיר בעיתון 'הפלס' הסביר כי הסיבה לכך "שאנחנו היחידים שכותבים דברי השקפה, וכמו שתקפנו את ההשתתפות החרדית בבחירות להסתדרות, תקפנו את הארגון".

ממידע שהגיע לידי עולה, שביום הכינוס נשלח שליח מביתו של הגר"ש אוירבך לאחד מבתי המארגנים, ובפיו בקשה לדחות את הכינוס. "אתם טוענים נכון, אבל לדורות יצא קלקול מזה", נימק השליח את דעתו של הרב. לאכזבתו, מארגני הכינוס סירבו לבקשה, בטענה כי "אנו אמונים על גדולי התורה שעליהם אנו סומכים מהדורות הקודמים וכן מדורנו אנו, עם כל הכבוד לדעות האחרות, אפילו כשמדובר במי שמתנגד אלינו, קל וחומר כשמישהו רק אומר שאנחנו צודקים, אבל זה עלול להוליד נזק".

שאלת השאלות בכינוס, כמו גם בעלונים החודשיים של הארגון, היא "מה הלאה". אמת, עם ישראל חווה ניסים גילויים בתש"ח, בתשכ"ז, בתשל"ג ובכל יום שהוא יושב על אדמתו, אך לאן התובנה הזו אמורה להוביל? השאלה הזו מרחפת בחלל החדר, הנאומים השונים מנסים לתת לה תירוצים והסברים, אך נראה שגם בארגון מתקשים לגבש מטרה קונקרטית וייעודית.

בראיון עם הרב יהודה אפשטיין, מייסד הארגון ומי שעומד מאחורי עריכת העלונים, הוא מסביר את המטרות השונות של הארגון. "אנחנו רוצים להחזיר עטרה ליושנה. לעורר את הציבור החרדי לאמיתות שבשנים הקדמוניות היו פשוטות, שבאמת הציבור החרדי הוא זה שהקים את הישוב העברי בארץ, הרבה לפני הציונים, והוא זה שצריך להנהיג כאן את הישוב, בדרך של התורה. כלומר, החינוך שלנו לארץ ישראל הוא נובע מהתורה, הוא בלתי ניתן לניתוק. וגם התנועה הציונית לא תצליח למנוע מאיתנו את החיבור הזה".

זו קצת אמירה מופשטת, מה פירוש להעמיד את הישוב בארץ על דרך התורה?
"אנחנו רוצים שכל החיים הציבוריים בארץ יתנהלו כפי שהתורה דורשת ולא כמו המדינה החילונית. ע"פ חוקי התורה על כל המשתמע מכך".

כרגע הציבור החרדי הוא ציבור קטן, תסתכל על הנציגים החרדים, הם אומרים לעצמם – אנחנו קטנים, אנחנו צריכים לנהל פשרות בדברים מסוימים, אבל צריכים לדאוג לעצמנו, המטרות שלכם טובות, אבל לא ריאליות כרגע…
"אנחנו לא מתעמתים איתם, אנחנו באים להעמיד חזון. גם אם אתה בן אדם אחד, אתה צריך שהחזון יהיה מול עיניך, מי יודע עוד כמה שנים הוא יהפוך למציאות. אולם כשעוסקים רק בכאן ועכשיו, ואיך ללקט כמה פירורים מהעוגה הציבורית, שוכחים שיש חזון ולא מחנכים אליו, אז מאבדים את הכול. אנחנו לא אומרים לעשות הפיכה צבאית, ולא להשתלט על המדינה, אבל צריכים להעמיד את זה כשאיפה שלנו ולחנך לכך".

ישוב ארץ ישראל היא מטרה חשובה מאוד, אבל ההיסטוריה רוויה בחללים רוחניים שנפלו על מזבח ארץ ישראל. האם ההתעסקות בנושא לא מסוכנת?
"בימינו, בדיוק להפך הוא הנכון, אי ההתעסקות בנושא היא המסוכנת. אחרי שכל המפלגות בכנסת, במידה זו או אחרת זנחו את החזון הציוני ותומכות בהקמת מדינה פלסטינית, אינני חושב שאם נעסוק ב'אהבת ציון' על פי התורה, זה יחבר אותנו לחילונים, זה רק ינתק אותנו מהם. יותר מכך, אני חושב שדעות השמאל שמובאות על ידי דוברים חרדים מקרבות אותנו הרבה יותר לחילוניות ולישראליות, ולכל הדברים שאנחנו רוצים להתרחק מהם. וכמובן שאנחנו עוסקים בנושא של אהבת ציון וירושלים, אנחנו מדגישים את החובה של להתנתק מהחילוניות".

"אנחנו", מדגיש אפשטיין, "רואים את עצמנו לא כממשיכים של הרב קוק, אלא כממשיכים של הרב יוסף חיים זוננפלד. העדה החרדית מתיימרת להמשיך אותו, אבל בעצם הוא היה אדם שמסר נפשו ממש על ישוב הארץ, תוך היבדלות מהתנועה הציונית. כיום, אחרי למעלה מ-60 שנה של מדינה יהודית בארץ ישראל, הציבור החרדי מרגיש שייך ומחובר למה שקורה כאן, ומכיוון שלא נתנו לו כלים תורניים להבין את השייכות שיש לו, אז הוא מתחבר בצורה של חול, כמו שחרדי תופס את הפטריוטיות בארצות הברית. חרדי אמריקאי נאמן לאמריקה, וחרדי ישראלי נאמן לישראל, הוא לא רואה את ההבדל המהותי – שחרדי בארץ ישראל מתחבר לארץ, מתחבר לאומה בצורה קדושה, לא בצורה חילונית, ואת זה אנחנו באים להעמיד".

הרב שך דיבר לא מעט על כך שאין שום מניעה לעשות הסכם שלום, אם יהיה שלום אמיתי. כלומר, שארץ ישראל פחות חשובה מהחיים עצמם. אתה ביקרת את התפיסה החרדית, אבל יש לה על מי לסמוך...

"אני רוצה להדגיש, אין קשר בין הרב שך לדבריו של העיתונאי אלי ביתאן בהפגנת השלום ואנשים נוספים. הרב שך לא בא מתוך אידאולוגיה שמאלנית כלשהי. עניינו היה להעמיד את ציבור היראים בצורה מובדלת, עד כמה שאפשר, מהחילוניות, הוא כמובן לא רצה חלק בתנועה הציונית. אני לא חושב שהרב שך התעניין בזכותם של הפלסטינים ל'הגדרה עצמית'. הוא התבטא לא מעט שאנחנו כבשה בין 70 זאבים, אבל אלי ביתאן הפך את הכבשה לזאב ואת הזאב לכבשה. אותם שמאלנים חרדים לא יכולים להיתלות ברב שך".

"אמת", מדגיש אפשטיין, "גם אנחנו לא, אבל יש לנו מסורת מתלמידי הגר"א ותלמיד הבעל שם טוב והחתם סופר, שעלו לכאן מתוך מסירות נפש. אנחנו מאוד מעריצים את הרב שך על מה שעשה בהעמדת הדת על תילה, בהשקפה בהרבה תחומים, ובמלחמה כנגד כל מיני סטיות, אולם בהבנת התקופה בה אנחנו חיים, הוא לא קיבל את מסורת תלמידי הגר"א, בסדר, היו עוד חכמים בישראל ואנחנו הולכים בדרכם".

אתה חוזר שוב ושוב ואומר 'לנו יש מסורת'. בסופו של דבר לציבור החרדי יש השקפה מסודרת שעובדת מגדולי הדור. יש ציבור שהולך בדרך מסוימת ואתה בא ואומר – לי יש מסורת אחרת, מי שמך?
"אנחנו לא מתחילים בדור שלנו, אנחנו מתחילים במקרא, במשנה ובתלמוד. יש לנו מסורת מדור לדור, מה שתלמידי הגר"א עלו לכאן, זה לא מסורת? העובדה שהרב שך הפך את ההנהגה, זה לא מבטל את כל מה שהיה בארץ ישראל מאז ומתמיד. אני מכיר אנשים שהיו בפוניבז' ושמעו את הרב מפוניבז' ואת רבי חצ'קל לוינשטין, שדיברו על מלחמת ששת הימים במונחים של נסים כמו נס קריעת ים סוף, אמרו הלל והניפו דגל".

"אני לא מניף דגל", דואג אפשטיין להבהיר, "אבל הם דיברו בצורה מאוד ציוניות וברורה על תהליך הגאולה, אבל בשלב מסוים הרב שך תפס את ההנהגה וכל מה שהיה נמחק, זה לא אומר שבזה נגמר כל ההיסטוריה. בעלון שלנו (קדושת ציון ח.פ) אנחנו תמיד מביאים דעת תורה מגדולי הדור הקודמים, כולם דיברו בצורה מאוד חיובית. שוב, אנחנו לא מזלזלים חלילה ברב שך, אבל יש רבנים אחרים".

אתם מתבססים על התורה ועל דעת רבנים, אבל בלי גיבוי רוחני בדורנו להיתלות בו, אתם עשויים לגרום שמחר יבוא מישהו אחר ויפרשן את הדברים אחרת?
"גם בדברי הרב שך עצמו, ניתן לראות שכיום יש שני פלגים שרוצים להרוג אחד את השני, וכל אחד טוען שהוא הולך בדרך הרב שך, כך שאין ערובה שלא יהיו אנשים שיפרשנו את דבריך בדרך טועה, אבל כתוב 'ישרים ילכו בה', אנחנו סומכים על היראת שמים של אלה שהולכים אתנו".

אבל ברגע שזו תנועה ציבורית, כמו שאתם מנסים לעורר, נסחפים אליה עוד הרבה אנשים, גם כאלה שיראת שמים זה לא הצד החזק שלהם?
"יש גדולי תורה מובהקים שבוודאי מסכימים אתנו, אבל קשה להם להיחשף בפומבי. אם בחורי ישיבות ואברכים פשוטים קשה להם להיחשף, בוודאי שיהיה קשה למי שמחזיק משרה או שאשתו גננת או מורה, אבל אני יודע שככל שהתנועה הציבורית תגדל ואנשים יראו שיותר וותר הולכים בדרך הזה, ויראו את האיכות של האנשים, נראה הרבה ר"מים וראשי ישיבות שעד עכשיו שתקו מעניקים גיבוי פומבי. בכל מקרה, אנחנו כבר עכשיו בקשר עם הרבה רבנים, אבל מאחורי הקלעים, וכמובן שאני לא יכול לחשוף את השמות שלהם, מסיבות מובנות".

הזכרת את המדינה הפלסטינית – שלא לתת להם מדינה, ישנה מציאות בה בנו התנחלויות על קרקעות פרטיות של פלסטינים, מה ההתייחסות שלכם כלפי זה?
"ממתי לגוי מותר להחזיק בארץ ישראל", משיב אפשטיין בנחרצות.

אבל יש שיקולים יותר רחבים, יש מדינות ש'שמות עלינו עין'. התחושה היא שאתם מסתכלים בפרספקטיבה צרה, לא מחשבים את המהלכים שעלולים לצאת מהפעילות שלכם…
"הפרספקטיבה הצרה שלנו היא הפרספקטיבה של התנ"ך, לפיה הקדוש ברוך הוא הוא הגורם המרכזי של ההיסטוריה ולא נשיא ארצות הברית, ואם נעשה כרצונו, אין לנו ממה לחשוש. גם בעיני בשר אפשר לראות את זה. מישהו חושב שלארה"ב, או לכל מדינה אחרת אכפת מקרקע כזו או אחרת? הדבר היחיד שמעניין מדינות זה אינטרסים. ברגע שיראו שישראל לא מתכוונת לוותר, הם יבינו שכדאי להם להיות בקשרים אתנו. ישראל היא המעצמה החזקה ביותר באזור. כל בר דעת מבין שעדיף להיות בקשר אתנו מאשר עם רפובליקת בננות בירדן או בכל ארץ אחרת.

"אפילו סוריה זוכה לתמיכת רוסיה, כי הם מבינים שעדיף לתמוך בה מאשר כל מיני מיליציות, קל וחומר שיעדיפו לתמוך בישראל, אם היא תגיד את האמת שלה – הארץ היא שלנו, היא נתונה לנו מבורא עולם ואין לנו בכלל מה לדון על זכויות של פלסטינים כאלו ואחרים, הם לא מכירים בכזה דבר. הקדוש ברוך הוא עשה לנו נסים בששת הימים וביום כיפור, וגם היום, כשכולם רואים את העוצמה הביטחונית והכלכלית של ישראל, אני לא חושב שיש מה לדון בנושא".

עד היום הציבור החרדי לא ראה ערך בהתנחלויות, וממילא הרגיש פחות מחויב להתגייס בכדי לשמור עליהן, אבל אתם טוענים שיש בכך חשיבות להחזיק בכל חבלי הארץ, יש לכך מחיר, אם זה חלק מהיעד שלכם – קומו והתגייסו, קחו חלק?
"אין ספק שכשיהיה שלטון יהודי אמיתי, יהיה צבא על פי ההלכה וכולם יתגייסו, לא יהיה בכך שום בעיה. הבעיה היום בצבא – שהצבא משמש כמכשיר מספר אחת של המדינה החילונית לחלן את הציבור החרדי, לכן צריך להימנע בכל מצב ללכת לשם, אני לא הולך להתאבד רוחנית בגלל שאני חושב שברמת העיקרון צריך שהצבא יחזיק במקומות מסוימים".

"סתם כך", מוסיף אפשטיין, "אנשים חושבים שאסור ללכת לצבא בגלל ביטול תורה, זו שטות מוחלטת, הרי כל בחור יוצא בשנה ל-70 יום בין הזמנים (חודשים ניסן ואב וחצי תשרי ח.פ.) היה ראוי שהבחור יתרום למדינה, לפחות 70 יום. אז יש כמה יחידי סגולה שלא יוצאים, על כל זה הדיון?! בוודאי שהנימוק של ביטול תורה הוא לא מוצלח. הסיבה שלא מתגייסים לצבא, זה בגלל הניסיון לבטל את שמירת המצוות, ועל זה צריך למסור את הנפש כפשוטו".

קיימים היום גדודים חרדים, עם הפרדה ואוכל מהדרין…
"כל זמן שהכול נתון תחת הצבא החילוני, זה לא ילך. לצבא אין עניין בגדוד חרדי, אלא לחלן אותנו, ואני בטוח שמי שיכנס לשם לא יצא כמו שהוא נכנס. הרי אילו זה לא היה כך, הצבא לא היה משקיע בכך שקל".

בעלונים שלכם לא מוזכר עניין העלייה להר הבית, אבל השמועות ברחוב טוענים שאתם מעודדים לעלות להר הבית. הרב יצחק ברנד, שהוא אחד הדמויות הבולטות מאחורי 'קדושת ציון' עולה להר הבית, כמו גם חלקים רבים מהקהילה שלכם. בסופו של דבר, גם אם אתם לא מעודדים את העניין כארגון, אנשים אומרים – אנשי הארגון לא מחויבים לפסקי הלכה?
"אנחנו מקפידים לא להעלות את הנושא של עליית יהודים להר הבית, אנחנו כן מדברים על הנושא של חילול הר הבית על יד המוסלמים שנמצאים שם, זה לא רק חילול השם, אלא איסור הלכתי גמור, להיכנס לפנים מן הסורג. בשורה התחתונה, אנחנו לא אגודה שבאה לעלות נושאים שנויים במחלוקת ולהכריע בהם, אין לנו את הכתפיים לכך, אנחנו מעלים את הנושאים המסכמים והברורים שהיו מאז ומעולם, ובזה אנחנו מתעסקים. לעלות להר הבית או לא, רוב גדולי ישראל החליטו שזה אסור, אם יש אנשים שהחליטו לעלות? הם צריכים להתמודד עם זה בעצמם ולתת דין וחשבון, אין שום קשר לאגודה. אנחנו לא מתירים את זה ולא מתעסקים בזה, אלא בדברים שהיו מוסכמים וברורים ונשכחו עם השנים, אנחנו רק מנערים את האבק".

ניכר שהנושא מטריד את אפשטיין, שכן בכל הפרסומים השליליים שהתייחסו לארגון, נושא הר הבית היה אחד מהטריגרים לכך. "הנושא של הר הבית הוא הדרך הכי קלה להשמיץ מישהו במגזר החרדי, אני לא עולה להר הבית", הוא מדגיש ומבהיר. "אני מוכן לתת 50 אלף דולר למי שימצא תמונה שלי בהר הבית", הוא מבטיח. לא לחינם הנושא מפריע לו, אחת הקריאות החוזרות ונשנות בהפגנה שהתפתחה מחוץ לאולם הוועידה, הייתה "יהודה אפשטיין עולה להר הבית". גם בכינוס עצמו הוא התייחס לנושא וטען ש"כאגודה הם לא מתייחסים לכך". סקירה מהירה של העלונים שיצאו עד כה מראה שהצדק איתו, ההתייחסות היחידה להר הבית הייתה בהקשר שיש עניין לעמוד בשער הר הבית ולהתפלל תוך שרואים את רצפת העזרה, אך חלילה לא להיכנס לשטח ההר.

אמת, אתם כארגון לא קוראים לעלייה להר הבית, אבל אתם מדברים על חשיבה עצמאית, התוצאה של זה היא שיש אנשים שעולים להר הבית, בגלל שהם הגיעו להבנה עצמית שחולקת על דעת גדולי ישראל בעניין…
"אותו דבר אפשר לטעון נגד מי שמקדם הליכה עם תכלת, תפילין כל היום, או אפילו מי שמקדם לימוד בקיאות או תנ"ך. בסופו של דבר כל יחיד ויחיד חייב לעמוד לפני בורא עולם ולהסתכל בראי על עצמו ולראות אם הוא הולך בדרכי תורה. התופעה של להיות חלק מהעדר זה לא מחזיק, זה יכול להחזיק בגיל מסוים, אבל בגיל מבוגר כל אחד חייב לברור את התבן מהבר, לראות מה אמיתי ומה לא, והוא לבדו ייתן דין וחשבון".

בשורה התחתונה, מה ההבדל בניכם לבין הציונות הדתית?
"ההבדל יסודי ופשוט. אנחנו באים מכוח הדרך של תלמידי הגר"א, שמבוססים על דברי הנביא יחזקאל בפרק ל"ו, ש"לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם למען שמי אשר חיללתם בגויים אשר באתם שמה". ה' מחזיר אותנו לארץ לא בגלל שאנו צדיקים, אלא למרות רשעותנו. ממילא אין לנו כל קושיה מזה שראשי הציונות היו חילונים, כי לא הם הקימו את המדינה, כי אם ה', למרות רשעותם. הציונות הדתית, לעומת זאת, מנסה לגשר בין הרעיון הלאומי, הרואה ערך באומה הישראלית בלי קשר לתורה, לבין התורה עצמה, ולכן יש להם יחס אמביוולנטי לראשי הציונות, כי מצד אחד התורה רואה בהם כרשעים, ומאידך לפי התפיסה הלאומית הם צדיקים, ואז נוצרת סתירה, והם מנסים לפתור אותה. אצלנו אין סתירה, ממילא המדינה החילונית וסממניה אינם קדושים בעינינו, הצבא אינו קדוש כי אם להפך במצבו הנוכחי, וכשתקום מדינת התורה האמתית, אז תתגשמנה שאיפותינו. וכבר אמר הרב משה שינפלד, מדובריה הבולטים של היהדות החרדית בדור הקמת המדינה, כי לציבור החרדי קרה אסון אידאולוגי, שבינו לבין א"י נצבה הציונות. אנחנו פותרים אסון זה בכך שאנו מדגישים את הקשר לארץ בלא קשר לתנועה הציונית".

אז אתם מגדירים את עצמכם חרדים לאומיים?
"אם לאום זה כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך או אין אומתנו אומה אלא בתורתה, אנחנו בוודאי חרדים לאומיים, אבל אם לאום זה דגל, סמלים וכל מיני דברים שהומצאו במאה ה-19 באירופה, אין לנו קשר לזה".

עד עכשיו פעילות הארגון הייתה מינורית, מלבד עצרת תפילה של חרדים ביום פינוי עמונה והפצת העלון בריכוזים החרדיים, הארגון לא נקט בפעולות אקטיביות. כעת, כשהארגון וראשיו יצאו לאור, מבטיח אפשטיין כי הם עובדים על מערך של שיעורים בנושאים שונים, כמו מקרא, הבנת המציאות על פי ההשקפה או שיעורי היסטוריה בעליית תלמידי הגר"א והבעל שם טוב. כמו כן, הארגון יפרסם בקרוב על סיורים באזורים שונים בארץ ישראל, במטרה "שהציבור החרדי יכיר את ההיסטוריה היהודית בארץ ואת המציאות האמיתית שלנו כאן".

"פורקי עול חכמי ישראל"

בקהילת 'אדרת אליהו', או בשמה המוכר 'קהילת זילברמן', מביעים תרעומת על קדושת ציון. בשיחה עם 'כל ישראל', מסביר אחד מחשובי הקהילה את הסיבה להתנגדותם. "ראשית, קהילת 'אדרת אליהו' אף פעם לא חשבה לקחת אחריות על כלל ישראל. כלומר, העבודה הייתה פנימה, והצורה של להפוך להיות שופר, להודיע את דבר ה' בעולם, היא לא המדיניות שלנו".

"שנית, יש כאן נושא עקרוני של 'פריקת עול של חכמי ישראל', כשאתה מדבר בנושאים שהפוסקים המובהקים יש להם דעה, אם אתה מחנך את עצמך, ילדיך והקהילה שלך בנושאים מסוימים כנגד הפוסקים, אתה אומר – 'אני מחויב לקדוש ברוך הוא, אני מחויב לתורה, אני מחויב להבנה שלי. בכזה מקרה אין פריקת עול. אולם כשאתה בא ונכנס לאותם אנשים שנמצאים בסמכות של חכמי ישראל ומשכנע אותם, אתה פורק את עולם של חכמי ישראל".

"הקהילה ורבניה", הוא מדגיש, "אינם מזדהים עם מטרות ופעילות הארגון".

גם הרב יצחק שלמה זילברמן זצ"ל שהתחיל את פעילותו סחף אליו אנשים מבחוץ…
"אנשים באו אליו, הוא לא בא לכוללים, לישיבות והתחיל לשכנע אותם. אם באים אליו זו המחויבות שלו להגיד את דעתו, הרי בא אליו מישהו שמבקש לדעת את דבר ה' וחייבים להגיד לו".

"בנוסף, מדובר בארגון שרובו וכולו צעיר. כמו כן, כל אחד שם חכם בעיניו יותר מהשני. הרי כל אחד שם יודע להגיד איך צריכים להתנהג בעניין של 'גאולת ישראל' ועד לביטחון ולכלכלה של מדינת ישראל. דבר נוסף, העלון מבטא דעות לאומיות יותר, מז'בוטינסקי ועד כהנא. העיסוק הנרחב והגלוי בכל תחום, בצורה כה החלטית, זה לא דרכנו. באופן כללי מדובר בעלון מתריס, התחושה היא שהם אומרים – חכמי ישראל לא יגידו לנו מה לומר, אנחנו יודעים טוב יותר".

"בשורה התחתונה, קדושת ציון מביאה לציבור את דעת התורה בנושאים שאף אחד לא התעסק בהם ונצרך להתעסק בהם – הם עשו בקעה כדי להתגדר בה, והלוואי והיינו זוכים וחכמי ישראל היו עוסקים בנושאים של 'קדושת ציון', הציבור צמא לדברים האלו וחבל שאף אחד אחר לא כותב על כך".

בשיחה עם אברך מהקהילה הוא מספר, שאחד מראשי הארגון היה רב בתלמוד תורה של זילברמן ברובע, אבל נזרק לאחרונה ממשרתו. הסיבה לכך, פעילותו בנושא העלייה להר הבית. "הוא מדריך של עליות להר הבית, למרות שביקשו ממנו לא לעשות זאת ואף אפשרו לו לעלות בצנעה. בקהילה הבהירו לו, 'אל תשתמש בשם שלנו לשווא, אנחנו נגד עלייה להר הבית, ולמעשה אם אתה מתעסק בזה, העלייה להר הופכת להיות מזוהה עם זילברמן'. בעבר התבטא רבי אליהו (רב הקהילה כיום ח.פ) 'אין לי בעיה שיגידו שאנחנו משוגעים, יש לי בעיה שיגידו שאנחנו חוטאים', לכן הוא נושל ממשרתו".

"רבי אליהו תמיד אומר, 'בסוף הנאמנים לה' ותורתו, אלו החרדים, ולכן אני מוכן לשלם כל מיני מחירים ובלבד שבסוף נישאר חרדים ולא יוציאו אותנו מהקהילה'. יותר מכך, בתשמ"ט כשהקימו את 'דגל התורה', בקהילה התמרמרו על כך שמצטרפים ל'דגל', הרי הרב שך היה נגד לימוד קבלה ונגד ישוב ארץ ישראל במובנים מסוימים. רבי יצחק שלמה עמד ואמר 'נצביע 'דגל' כי בסוף מי שעומד ושומר את החרדיות זה הרב שך ואנחנו שייכים לעניין של החרדיות'. זה בעיני מנהיג אמיתי, אדם שמבין איך מנהיגים קהילה ואת האחריות לכך. מנגד נראה ש'בקדושת ציון' לא מבינים את המשמעות של כך, ובסופו של דבר, כשהם יגדלו הם יורחקו מהקהילה החרדית, כרגע הם קטנים מדי".

הרב-יצחק-ברנד

פרופיל: הרב יצחק ברנד
הרב הבולט ביותר שעומד בגלוי מאחורי פעילות 'קדושת ציון', הוא הגאון הרב יצחק ברנד, שמתגורר בעמנואל. הרב ברנד נולד בשווייץ ולמד בישיבת לוצרן אצל הרב יצחק דוב קופלמן, שהשקפתו הייתה קרובה במובנים רבים לסאטמר. עם עלייתו ארצה נכנס ללמוד בישיבת פוניבז', שם הושפע משיחותיו של המשגיח, הגר"י לוינשטיין, שדיבר על גילוי יחוד ה' במלחמת ששת הימים, ודעתו החלה לנטות מדרך סאטמר בה אחז. לאחר נישואיו התקרב לגדולי תלמידי החזון איש ולמד במשך תקופה ארוכה בכולל פוניבז'.

בהמשך נסע לצרפת, הקים שם כולל וחזר לארץ, כשעם חזרתו הלך להתגורר בערד, אחרי שאחז כי הציבור החרדי צריך להתפשט על כל ארץ ישראל. "הרב ברנד לקח על עצמו ללחום בכל העיוותים שנכנסו ליהדות", מסביר הר' אפשטיין, "אם זו מכירת חמץ, פאה נוכרית, העירוב של ימינו שהוא לא עירוב ואם זה ארץ ישראל. הוא לא עושה חשבון ולא מחפש מעמד, הוא בלי גינונים רבניים בכלל".

כמעט בכל שבוע הוא מוציא מאמר מקיף, כשמגוון הנושאים עליהם הוא כותב רחב ביותר, מ"לא תנחשו" עד לפרשנות תורנית על בג"ץ עמונה. בעבר הוציא ספר על עירובין, שזכה לשבחים רבים, אולם כשחיבר ספר על ייבום וחליצה, וכתב שהב"ד צריך לתת את האפשרות לייבם, במקרה ואין לאח אשה, יצאו רבנים שונים נגדו, בטענה כי הוא מחדש דברים חדשים בימינו.

כמו כן, הרב ברנד הוא אחד הדמויות הבולטות בכולל "תועה בשדה" הסמוך לחטמ"ר שומרון בכניסה לשכם, כולל שהוקם זמן קצר לאחר נטישת הצבא את קבר יוסף שבעיר.

דעותיו של הרב ברנד מגוונות והוא לא מהסס להתבטא בנושאים שונים, כעליה להר הבית ואף התפקדות למפלגות חילוניות, במטרה להשפיע מבפנים ולבחור חכי"ם ויו"ר מפלגה שיהיו פחות גרועים לדת. בנוסף, הרב ברנד עודד ותמך באנשי ארגון 'חלמי"ש', ארגון חרדי לישוב ארץ ישראל, שהקים התנחלות בלתי חוקית ליד קריית ספר. למעשה, אחרי החרבת המאחז הארגון הפסיק לפעול באופן פיזי, אך אנשיו ממשיכים להפיץ את דעותיהם – שיש מצווה ליישב כל א"י והוא ענף ממצוות ביעור עבודה זרה. הבמות העיקריות הן באתר בריתי יצחק ובגיליוני השבת "בריתי יצחק".

כתבה זו התפרסמה בעיתון סוף השבוע 'כל ישראל' מבית 'קו עיתונות דתית'.