הרבי של העכברים: יומן מסע מקערעסטיר

קולה המתכתי של אפליקציית גוגל מפות נשמע בחלל הרכב, מצווה בנחישות להמשיך ישר, בשביל המתהווה בין הכרמים האינסופיים. למרות זאת, בן לווייתי מתעקש, "לא זו הדרך לצדיק, אנחנו צריכים לחזור לעיירה". כאן פקעה סבלנותי ופניתי אליו בעצבים, "טרם נולד הצדיק שניצח את גוגל". אך הוא בשלו, "לצדיק לא מגיעים כך סתם, יש מניעות, זה מהיצר". משהו בקולו גרם לי להשתכנע, וחזרנו חזרה במשעול הצר, כל הדרך חזרה לעיירה קערעסטיר או בשמה ההונגרי בּוֹדרוֹגקֶרֶסטוּר. ופתאום זה קרה, בחשכת הליל מתגלה לנו שלט ענק בעברית, "ברוכים הבאים להכנסת אורחים קערעסטיר".

הכול החל עת עורך 'קו עיתונות' התקשר אלי, וצווה: "ארוז תיק קטן, מחר יש לך טיסה להונגריה, אתה הולך לברר את סודו של הצדיק רבי ישעיל'ה קרעסטירער". לשאלתי מה יום מיומיים, השיב העורך. ראשית, עוד חודש, בג' אייר, היארצייט, ושלושים יום קודם החג וכו'. שנית, הגיע המן לברר אחת ולתמיד את סוד תמונתו של רבי ישעיל'ה, שנודעת כמסוגלת לסילוק עכברים, עד שיש המכנים אותו "רבם של העכברים". טוב, אומנם יש צורך להעלות את רשמי לאחר מכן על הדף, ואף אחד לא אוהב לעבוד, אבל טרם נולד האדם שיגיד לא לטיול, ועוד לחו"ל, גם אם הוא ליממה בלבד.

וכך, התארגנתי מהרגע להרגע. בחרתי לי בן לוויה, שהיה לפני אי אלו שנים בציון של רבי ישעיל'ה ויצאנו לדרך. מיד עם הגיענו לשדה התעופה בבודפסט, שמזכיר במראהו תחנה מרכזית טיפוסית, ולא שדה תעופה של עיר בירה מכובדת, החלו  התקלות, ובלשון החסידים "המניעות". אומנם שכרנו כבר רכב עוד כשהיינו בארץ ישראל, אבל הפקיד ההונגרי בדלפק השכרת הרכבים התעקש שיש צורך במסגרת אשראי גדולה יותר, כערבות. כל ההסברים שלנו נפלו על אוזניים ערלות ואנחנו נאלצנו להרים טלפון לחברת האשראי שתגדיל את המסגרת כדי שנוכל לצאת לדרכנו. אם הסבא של הפקיד ההונגרי השתתף בשואה, אני לא רוצה לדמיין מה עשה הסבא של הפקיד בחברת האשראי. שעה וחצי המתנו על הקו, שומעים את המנגינה המעצבנת ואת האזהרה על השיחות המוקלטות, כשכל זמן ההמתנה, בן לווייתי, חסיד תמים, מרגיע אותי, ליטוואק עצבני, "יש מניעות בדרך לצדיק". רק כעת נפל לי האסימון, העורך לא שלח אותי לטיול, זה העונש על האיחורים הקבועים שלי בדד ליין. בסופו של דבר, מישהו בחברת האשראי חזר מהפסקת צהריים, טרח לענות לטלפון, ללחוץ אנטר במחשב, ויצאנו לדרכנו.

230 ק"מ עד לקערעסטיר מורה הגוגל מפות, ואנו יוצאים לדרכנו. אומנם ההונגרים סייעו בשמחה לצורר הנאצי, אבל לפחות הם אומה שמכבדת נהגים בעלי מזג מזרח תיכוני שנוסעים על הנתיב השמאלי. לא נזקקתי להשתמש ולו פעם אחת בצופר הרכב, או להבהב באורות גבוהים לנהג שנתקע על הנתיב השמאלי, כולם פינו את הנתיב, כשרק הופענו להם בקצה המראה.

ככל שחולף הזמן התברר לנו, שאומנם הרכב שנשכר חדיש ומהיר, אבל השמש קצת יותר מהירה, ואם חשבנו להספיק להתפלל מנחה בציון, נאלץ לעשות זאת בצד הדרך, באחד ממאות החניונים שפרושים כל כמה קילומטרים. נהגי המשאיות הביטו במבט מתעניין בזוג החרדים שהחל למלמל כשרגליהם צמודות. המחשבה היחידה שחלפה במוחי, מלבד כוונת התפילה, היא – איפה היה הסבא שלהם בשואה? ורק מאימתה, איני מצליח לכוון כראוי. כן, כל ביקור ביבשת הישנה מעורר אסוציאציות בהקשר למלחמה ההיא, למרות שאישית נולדתי 50 שנה אחרי תום המלחמה לבנים להורים שהספיקו להימלט בזמן.

לאחר שעתיים הגענו. לא לציון, אלא לכרמים של דרום הונגריה. כאמור, הGPS מתעקש שהציון נמצא בין משעולי הכרמים, אך בן לווייתי ניצח. השלט אומנם בעברית, אך ליטוואק שכמוני ממשיך לזלזל, ואני אומר לבן לווייתי, זה שאריות מהיארצייט בשנה שעברה, אין סיכוי שנמצא כאן נפש חיה. שוב, הוא ניצח, הדלת הייתה פתוחה, וריח מהביל של אוכל מהול בקול המון קיבל את פנינו. בשלב זה, גם קטן אמנה שכמוני נאלץ להודות שאנשים מוצאים כאן משהו. איזו סיבה יש, שאיש עסקים מניו יורק, חסידשער מלונדון ובחור ישיבה מבני ברק יגיעו עד לכאן. אמת, על מסעות לקברי צדיקים שמענו, אבל בדרך כלל מדובר במסעות לקבריהם של מייסדי החסידות או שושלת מפורסמת, אבל כאן לא מדובר בחסידות קערעסטיר, שאיננה קיימת, או בתלמידו של הבעל שם טוב. אז מי היה רבי ישעיה התחלנו לברר בין הנוכחים, שהסתכלו עלי במבט של רחמים מהול בזלזול, תוך שהם פורשים את תולדות חייו.

הצדיק רבי ישעיה שטיינר נולד בשנת התרי"ב למשפחה יהודית פשוטה בעיירה הסמוכה לעיר ברדיוב שבסלובקיה. בהיותו בן שלוש התייתם מאביו, ואמו האלמנה הצדקנית שלחה אותו לעיר "ליסקא", אל הרב הקדוש רבי צבי הירש מליסקא מחבר הספה"ק "אך פרי תבואה" ומראשי התנועה החסידית בהונגריה של המאה ה-19. רבי ישעיה גדל וצמח אצל רבו, שחיבבו כבנו, ובשלב מסוים מינהו למשמשו. על פי מעשייה חסידית (שנועדה ככל הנראה להצדיק את המלכת המשב"ק לאדמו"ר) רבו הכריז בטרם פטירתו, שקשה לו ללכת מן העולם, בטרם ראה את תלמידו חביבו מקים בית נאמן בישראל. לאחר פטירתו נישא רבי ישעיה והחל להנהיג את קהל החסידים של רבו. למרות ששמו הפך במהירות למפורסם בקרב יהדות הונגריה, נהג בענווה רבה, והיה חותם על ספריו, "הק' ישעי' בן מו"ה משה ז"ל שהי' משמש בקודש אצל הרב הצדיק מליסקא זי"ע".

למעשה, לא קיבלו את הנהגתו הרבנית יפה, והיו שטענו כי צריך ללכת לבניו של האדמו"ר מליסקא ולא למי שהיה משמשו. לטענת חסידיו של רבי ישעיה הוא שתק לנוכח העלבונות שהוטחו בו.

רבי ישעיה, דבר שבולט בין הסיפורים הרבים, נודע בלבו החם לעם ישראל ואת רוב שעותיו הקדיש לעזרה וסיוע לרבים הפונים. עשירי הונגריה ששחרו לפתחו, תרמו סכומים הגונים עבורו, אך הוא לא לקח פרוטה שחוקה עבור עצמו, ואת כל הכסף העביר לעניים. הוא הנהיג בביתו "הכנסת אורחים", ויהודי הונגריה שעברו באזור, ידעו שאין הם צריכים לדאוג לאוכל ולינה בהגיעם אל הרבי או בעוברם באזור. מהסיפורים עולה כי רבי ישעיה עצמו היה עומד ומגיש את האוכל עבור ההמונים.

מהסיפורים עולה כי היה בעל מידת הסבלנות. לדברי רושמי קורותיו, לא פעם הגיעו לביתו יהודים קשיי יום, ששמעה של הכנסת אורחים הגיעה לאוזניהם, והללו התנחלו בביתו כבני בית ממש. חלק מאותם יהודים, היו כאלה שנטרפה עליהם דעתם ל"ע, ורבי ישעיה התייחס אליהם בחביבותו הרגילה, שמע את צרותיהם וסיפוריהם ללא משוא פנים.

אחד הסיפורים הבולטים, שחוזרים אצל הכותבים השונים, הוא אודות הסנדלר שהביא לו נעליים חדשות, חלף הנעליים הישנות. באותה שעה הבחין הרבי שאחד מעניים שהתגורר בביתו נעליו קרועות, והביא את הנעלים ללא אומר ודברים לאותו עני, כשהוא מזמין מהסנדלר זוג נוסף. הסיפור חזר על עצמו גם בזוג הנעלים הבא, ורבי ישעיה נזקק לשלם לסנדלר מספר רב של פעמים, עד שזכה לזוג נעליים חדש.

רושמי קורותיו אף מציינים כי גם לפני התקיעות בראש השנה, היה עומד וחותך עוגות ופורס אותם עבור הציבור. כששאלו אותו על כך, השיב: הצדיקים הגדולים עוסקים כעת בכוונות, אבל אני יהודי פשוט מתעסק בעניין "לשובע ולא לרזון!" (יש לציין כי למרות שכיום נהוג לערוך ברוב בתי הכנסת קידוש לפני התקיעות, לא מדובר בדבר פשוט על פי ההלכה. עם זאת, יש לציין את דברי 'השדי חמד' בהקשר זה: "שמעתי שיש מקומות אצל אחינו האשכנזים יצ"ו, שביום ר"ה אחר שחרית יוצאים מבהכ"נ ושותים תה וחוזרים לשמוע קס"ת ותקיעות וכו', והיה הדבר תמוה בעיני, אך כשם שמצוה לומר דבר שנשמע וכו', ושו"ר בשו"ת הד"ר (סי' כט אות צח), שהגאון מהר"ש נהג כל ימיו ביום ר"ה, אחר תפלת שחרית, לצוות לאחד חלש לקדש ולהוציא הרבים י"ח, ואח"כ שתה הגאון הנ"ל תה, ונתן לקהל לשתות, ושוב אחר מוסף חזר לקדש שנית, וגם אנן נהגינן הכי אבתריה. וכמה רבנים גדולים נמצאים כאן, ואין פוצה פה ומצפצף וכדאי לסמוך עליהם. [סיכום: בעיני השדי חמד,(רב חיים חזקיה מדיני זצ"ל, נפטר תרס"ה בא"י), מה שנהגו אשכנזים לקדש לפני התקיעות היה חידוש אבל לאחר שראה שנוהגים כך גדולים יראי ה', אף הוא עצמו נהג כן. ש"ח מערכת ראש השנה סימן ב' אות לא).

כמו אדמו"רים רבים אחרים, כותביו קורותיו נתקלו בקושי בקשר להיותו תלמיד חכם, שכן הרבי לא השאיר אחריו כתבים תורניים ובשיחותיו לא הפליא בדברי תורה. אלא שכאן מגיע הפתרון האולטימטיבי – הרבי מוצג כמי שהסתיר את גדלותו בתורה משום ענוותנותו. כך למשל, אחד מכותבי קורותיו מציין  כי "כשהיה עורך את השולחן הטהור, לא היה אומר דברים משל עצמו, אלא היה מקריא מהספר "נועם אלימלך", כלשונו, ללא הוספת שום ביאור". לדבריו, הדבר נבע מענווה, שכן הרבי לא רצה לגלות כוחו בתורה.

בכל מקרה, אין אני יודע לגבי מידת גדלותו בתורה, מה שבטוח שהכותבים חוזרים שוב ושוב ומדגישים את מידת הענווה שלו. כך למשל הם מזכירים כי כאשר נפטרה הרבנית, אשתו הראשונה, והרבי החל לחפש זיווג שני, הציעו לפניו אישה מאחת המשפחות החשובות והמיוחסות של הונגריה, אך הוא סירב לכך. "אני צריך רק אישה פשוטה כמוני", הסביר לשדכן שהעלה את ההצעה. כשאחד מחסידיו רצה להתנדב ולשמשו, הפטיר לעברו, "אין אני מחפש גבאי, אלא יהודי צריך פרנסה שישמשני ואני אשלם לו".

גולת הכותרת של חצרו היו השבתות ובעיקר סעודת המלווה מלכה, אליה נהרו יהודי המחוז. לא אחת נקשרו לסעודות אלו סיפורי מופת. לא פעם, היה נגמר הלחם, או הקיגל תופחי אדמה, אך הרבי היה ממשיך להוציא לחם מן השק וקיגל מן הסיר ליהודים הרבים.

בערבי פסחים היה נוהג בהידור רוב מצוות קמחא דפסחא, והיה שולח יין, בשר, דגים ומצות לעניי האזור ואף לעניים המתגוררים באזורים אחרים, ולא פעם נאלץ לקמץ בהוצאות בני משפחתו וללוות עבור כך כספים רבים.

הרבי עצמו, שכאמור כיבד כל יהודי, כיבד אף את גויי הסביבה, גם את הפחותים שבהם. לשאלת חתנו, מדוע הוא מקדים שלום לגויים, הסביר: "בשלמא יהודים הבאים בין הגויים לפרנסתם חשים את עול הגלות היטב, אך אני שיושב בטח על מקומי, היכן אני מרגיש זאת? על ידי שאני מקדים להם שלום, אני חש בחשיבותם וממילא מרגיש אני בעול הגלות".

מלכודת עכברים

הוא לא הותיר אחריו ספרים או חידושי תורה וגם לא חצר חסידית, אך שמו התפרסם בזכות העכברים, כשתמונתו הפכה לסגולה נגד עכברים. כשבדקתי את פשר העניין מצאתי שני סיפורים שונים, כשבניהם עובר חוט מקשר אחד, עכברים.

לפי אחת הגרסאות, יהודי בעל אסם תבואה גדול, הגיע להתלונן בפניו על שמאות עכברים פשטו על מחסניו, וכל מה שעשה לא עלה בידו. הרבי קרא לשנים מנכבדי העיירה, והקים מושב בית דין מיוחד, שם גזר על העכברים שיעברו לאסם של השכן הגוי, וכך היה.

גירסא אחרת מספרת על כך שיהודי ערק מהצבא ובשל כך נגזר עליו מיתה, משפחתו באה להתחנן לפניו, והוא הבטיח להם שיהיה טוב. ואכן, למחרת כששמש בית המשפט בא לעלות את תיקו של היהודי מחדרו של השופט, הוא גילה להפתעתו כי התיק נאכל על ידי עכברים.

טרם ברור מתי הפכה התמונה עצמה לסגולה ושמירה מעכברים, אך סקר לא מקצועי שהתבוסס על חוכמת המונים, גוגל בלע"ז, מעלה כי התמונה מסייעת. בלא מעט פורומים שונים, כשמעלה מישהו את השאלה, "איך להיפטר ממכת עכברים", תמיד יש אחד שעונה, "מה הבעיה, תלה את התמונה של הצדיק רבי ישעיל'ה קרעסטירער, ותראה ישועות. מניסיון".

הרבי עצמו הסתלק ביום ג' באייר התרפ"ה. טרם פטירתו, השיב לשאלת חתנו, "איך אתה מניח אותנו לאנחות?!", "מי שיבוא לביתי ייוושע".

בשנים האחרונות נגאל הבית של רבי ישעיל'ה, על ידי בני משפחתו, ובמקום הוקמה הכנסת אורחים בנוסח רבי ישעיל'ה. בשר, דגים, סלטים, הכול בהכשר מהודר ו-24 שעות ביממה. בחדרו, שם היה מקבל את האלפים הרבים, הוקם "שול", שם ניתן למצוא מניינים רבים סביב לשעון. די נדיר ביחס לעובדה שהעיירה היא חור לא קטן. בצמוד, נרכש בית נוסף, עבור מקום לינה ליהודים הרבים, כשמקווה מהודרת הוקמה גם היא בסמוך.

כמו הסיפור על היהודי שחי באי בודד והקים שני בתי כנסת, אחד להתפלל בו ואחד שלא להתפלל בו, המחלוקת הגיעה גם לקערעסטיר, וברחוב הוסמך נוסד הכנסת אורחים מתחרה. עיקר היהודים שמגיעים למקום נמנים על הקהילות השונות בחו"ל ופחות מישראל. כך למשל, בהכנסת אורחים, אליה הגעתי בשעת לילה מאוחרת, פגשתי רק שני יהודים מבני ברק, כשכל השאר מארצות הברית או מאירופה, בעיקר לונדון ואנטוורפן.

לשאלת היהודי האחראי על הכנסת האורחים, האם מדובר במקרה בודד או שבאמת יש הבדל. הוא טען לנו כי שמו של רבי ישייע'לה התפרסם בקרב יהודי הונגריה, כך שבארצות הברית ובאירופה, היכן שיש קהילות מסודרות של הונגרים, כחסידי סאטמר וכדומה, שמו פשט גם בקרב יהודים בני עדות אחרות, אך בארץ ישראל אין קהילות מגובשות מספיק של הונגרים, כך ששמו לא התפרסם כל כך. עם זאת, הוא הוסיף לנו, כי בשנים האחרונות ניתן לראות תנועה ערים של יהודים מישראל ביום היארצייט ג' אייר. אחת הסיבות לכך היא רפורמת השמיים הפתוחים, שהביאה לכניסת חברת 'ויז' ההונגרית, שמפעילה טיסות לואו קוסט במחירים מוזלים להונגריה.

בשיחה עם האחראי על ה'הכנסת אורחים', יהודי אזרח ישראל, הוא מספר כי הוא שומע סיפורי מופת כמעט מכל יהודי שמגיע למקום. סיפור אחד שנשאר חרוט במוחי, בשל שמו של בעל המעשה, עסקן בכיר ב"עדה החרדית", הוא אודות כך שניצל מהביורוקרטיה הישראלית כשבא להרחיב את ביתו. לדברי האחראי, "הוא הדליק נר לעילוי נשמת רב ישעיה בן רב משה וכל הבעיות הביורוקרטיות נפתרו במהירות והאישורים והבנייה הלכו חלק".

יש לציין שאנשי ההכנסת אורחים נחמדים מאוד. כשבאתי לצאת מהכנסת אורחים לכיוון הציון, הרי בכל זאת, באתי גם להתפלל קצת, האחראי על המקום הפציר בי שלא לצאת עד שאשבע כהוגן. לאחר הסעודה, הוא הפציר בי לקחת אוכל לדרך חזור. עוגות או מנות חמות של בשר ודגים, שכל מה שנצרך עבור בישולן כמה דקות במיקרוגל. "יש ברכה בכל מה שהיה בחדר של הצדיק", הוא מסביר.

בסופו של דבר הוא מכווין אותנו לציון ומתברר שהטכנולוגיה לא משקרת. הציון נמצא בין משעולי הכרמים המפורסמים של חבל טוקאי, אך לו לא היינו ממשיכים, לא היינו זוכים להגיע להכנסת אורחים, לאכול, לשבוע ולשמוע סיפורים אודות רבי ישעיה.

חשכת הלילה המעיקה, מבליטה את אורות אלפי הכוכבים המנצנצים, כשבלב חולפת מחשבה על הדם היהודי הרב שנשפך באזור. שרידי הקהילה, אודים מצולים מאש, חזרו להתגורר בעיירה לאחר השואה, אך נמלטו לארצות הברית במהפכה שהתרחשה בשנת תשט"ו. לאחר המתנה של מספר דקות, מגיעה גויה מקומית עם מפתח לבית החיים. לאחר שפתחה את השער, סירבה ללכת עד שניתן לה טיפ. נתנו, תוך שהחסיד אומר לי בעברית, כדי שזו לא תבין; "טיפשה, תתפללי על פרנסה על הציון, בוודאי תיוושעי".

חלל הציון מואר באור של מאות נרות, שניכר שהודלקו לא מזמן, ועל הציון ניתן לראות הר עצום של קוויטלעך. אני ובן לווייתי נאלצנו למהר. השעון מתקתק, והטיסה חזור יוצאת בעוד כמה שעות. נסעתי במהירות כל הדרך חזור לבודפשט. די הפליא אותי לראות את הכבישים הריקים, רק באזור עיר הבירה ניכרה קצת תנועה, אבל הרבה פחות ממה שיוצא לי לראות בנהיגה בשעות מקבילות בכבישי ישראל.